בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שאנטי פרהזי 
 
 
דפנה ארד

דפנה ארד חזרה מהבוםבמלה עם כינים, והיא סבורה שמדובר בלא יותר משדרוג מטונף של פסטיבל ערד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פסטיבל ההיפיזם החד-שנתי הזה התקיים כמתוכנן, זו השנה השישית, ותחת אבטחה כבדה. כ-40,000 אנשים באו עד לחוף ניצנים ועמדו שעות בתורים כדי להחיות את חזון השאנטי-בררה, שמדבר כנראה על לחטוף כינים, לקנות צמידים מגרעיני אבוקדו, להתעניין בחידושי הבוף, לשתות צ'אי מחלב עמיד ולהדביק על הראסטות תוספות שיער עם נוצות.

אני לא שאנטי, וגם לא רוצה להיות שאנטי, וכך קרה שבאתי לבוםבמלה בלי נענע, בלי שרשרת צדפים, בלי שלום עולמי ובלי אוהל. כאוהללסית, נזקקתי לחסדיהם של הילידים השזופים כדי למצוא קורת בד מעל הראש בלילה. בלילה הראשון, למשל, ישנתי עם חברה באוהל זוגי שהיה שייך לשני בחורים שמנמנים אך סימפטים. ארבעה באוהל זוגי, והרגשתי כמו חריימה בקופסאת סרדינים. כל הלילה ההיפים בגבעות החול שצעקו "עמוס! עמוס!" הפריעו את שנתנו, והילידים שנדחסו איתנו בזוגית איימו לחתוך להם את הראסטות ולעשות אהבה עם אמותיהן. בבוקר קמנו בבהלה מהחום והתיישבנו מכוסים בשקי השינה הכחולים שכל המדינה קבלה חינם לפני חצי שנה מ"ידיעות אחרונות". באותו בוקר גיליתי שנחרתי ליד גנבים.

"מה השלל?", שאל השמנמן מהאוהל. "סתאם.. הלך אתמול חלש. יש 150 שקלים, שתי גזיות, ארבע צעיפים – קח תמדוד, אה, ויש לי מתנה בשבילך", אמר הבחור חייכן שישן באוהל לידנו. "אני מקווה שאלה תכשיטים... אתה יודע שאני אוהב תכשיטים", השיב השמנמן החמדן מהאוהל שלנו, בעודו רוכס את הצעיף על המצח ועושה פרצוף של אקסל רוז.

"לא אחי, מצטער. אבל מצאתי על החוף משהו חושילינג", נידב החייכן, בעודו מנסה לגרד מדבקה של משטרת ישראל מאחת הגזיות. לא יכולתי להתאפק. הרמתי את הראש מהמעיל המגולגל ששימש לי ככרית ואמרתי להם בקול עברייני מאולץ: "בואנה.. אם אתם אפילו חשבתם על להתעסק לי עם הציוד אני שורפת לכם את כל האהלים". החייכן והשמנמן נבהלו מהאשכנזיה הקשוחה והסבירו שלא בכבוד שלהם לגעת בתיקים של חברים. סוף סוף ידעתי שמצאתי מקום מאורגן לשמירת-חפצים, ושם הפקדתי את דברי עד לסוף הפסטיבל.

משחפצי נהיו לשמורים ומוגנים, הרגשתי שאני יכולה להיכנס למתחם הפסטיבל, ומצאתי את עצמי למרגלות במה שבה עמד באותו הזמן מיקרופון פתוח. שני בחורים ארוכי שיער העלו את עצמם, חבושים בכובע טמבל וחצ'קונים. "אני זיג", אמר המפגר הימני. "ואני הייל" אמר האידיוט השמאלי. "אנחנו עומדים לספר בדיחות שואה". הקהל המסטול הסתכל אחד על השני, על המארגן, על זיג וגם על הייל. השניים סיפרו נדושות אחת אחרי השנייה, ואף אחד מולם לא נאות לחייך. זוג שמרנים מימין קם והלך תוך סינון "הנוער הולך ופוחת".

ההומור שלהם הרס להיפים את האמא-אדמה של הצ'קרות, והשניים הורדו בבוז מהבמה כשהם מרימים את ידם אל על וצועקים משהו בגרמנית. מאוחר יותר ראיתי את זיג מטייל בחוף ומדבר בפלאפון, בטח עם הקומנדראט. נתתי לו טפיחה על השכם, הסתכלתי לו עמוק בעיניים, קירבתי את שפתי לאוזניו ואמרתי לו ברוך: "אחי, היה לא מצחיק".

אחרי המופע הזה החלטתי ברוב קולות להדיר רגלי מכל סוג של הופעה. לעומת זאת, המשכתי ללכת למסיבות השונות, שנשמעו כנראה עד לג'וליס. במסיבת הרוק תיקלט די.ג'יי בן הילפר, שזכור לרעה מהימים בהם עבד במועדונים החד-פעמיים של נקש. היה משהו מרענן בלשמוע בבוםבמלה קצת איירון מיידן, אוזי אוזבורן ושות', ולראות אלפי ילדים, שהיו היפים לפני רגע, יוצאים מהבאנג, מעיפים ת'שרוואל ודוחפים את הצ'אי לתחת – ואז לובשים שחור, מתפרעים במעגלי פוגו וצועקים "דו הסט".

המסיבה של גלגל"צ התרחשה במקביל למשחק האגדי של מכבי תל-אביב, שהוקרן במאהל הקולנוע שביום דיומא הוקרנו בו סרטים מצוירים. אלפי בחורים גבוהים ונמוכים שאגו וחיבקו זה את זה כשהכחולים צהובים ניצחו, והחתיכות רקדו להן במסיבה של גלגל"צ– שבדיוק נקטעה לטובת דיווחי תנועה.

באותם רגעים הבנתי שהבוםבמלה הזה בכלל לא היפי. זה פשוט פסטיבל ערד החדש - מכונת כסף תובענית שמרוויחה מ-40,000 צעירים מכל הארץ שחיים יחדיו ארבעה ימים בתנאי שטח ועם צרכניה אחת שבה מוכרים בקבוק מים מינרלים ב-12 שקלים. ההתנהלות הזו היא שגרמה לאירועים אנטי-שאנטיים במובהק ,כמו מה שהלך באוהל של הארי קרישנה – שם קיבל כל סחבק אוכל הודי בחינם, אם רק הסכים לשבת כמה דקות בתמורה ולתת ל"קרישנה הארי הארי קרישנה" לחלחל לו למוח - אבל רבים במתחם היו סתם גרגרנים שנכנסו למטבח, לקחו צלחתיים עם ארוחות חמות והסתלקו.

במו עיני ראיתי בחורים קצוצי שיער עם חולצות של סיום מסלול צנחנים בורחים מהארי קרישנה עם צלחות עמוסות, שבריצתם מעיפים חול על קמילה ואורן שעודדו חבורת מטאליסטים להירשם לפרוייקט וואי, למרות שאלה דווקא העדיפו לקנות טבעות כסף מזוייפות מראסטמן עם זקן ג'ינג'י לא מטופח שעישן נובלס בדוכן מאולתר על הים, ליד פרחות בנות 13 שנכוו מהצ'אי החם כי זאת הפעם הראשונה שלהן, ולפתע עבר לידם ילד קטן עם כיפה ששיחק בחול עם הבוהן שלו ושר לעצמו את הקושיות שאותן זימרה פה כמה לילות לפני כן אתיופית חצי ערומה מעוטרת בציורי חינה של מגני דויד על כל פיטמה. סוג של מדגם מייצג של תושבי ארץ ישראל כרגע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by