בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דווקא לא חולה על הקטע עם השיערות כתפיים 
 
 
עופר מאיר, הזמן הוורוד

קנוט ברגר, שמגלם את הגרמני ההומו ב"ללכת על המים", מאמץ בחום את "יאללה ביי", מתלהב מהסצינה המקומית ומתאכזב מהאדישות של הישראלים לכיבוש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל אף פעם לא הטרידה את מנוחתו של קנוט ברגר, שחקן הומו בן 29 מברלין. לפעמים הוא היה קורא עליה בעיתונים הגרמנים ומתרגז על הכיבוש, אבל לא יותר מזה. גם התבגרותו (שלא לומר, הזקנה) לא העסיקה אותו, אבל זה יגיע רק עוד כמה פסקאות. בגיל 24 הוא התקבל לבית הספר הגרמני היוקרתי למשחק, HDK, מוסד שהמורים שלו הם ילדי פרחים שעוצבו בסיקסטיז, "שגורמים לך להאמין שהדבר הכי חשוב בעולם הוא להיות תלמיד בבית הספר הזה, וששוטפים לך את המוח שלא תעיז לחשוב על שום דבר חוץ מתיאטרון רפרטוארי, שהוא הדבר הנחשב היחיד בתחום המשחק לטעמם. כבר בזמן הלימודים התגנבתי משם החוצה ועשיתי קצת טלוויזיה וסרטים, ואז פתאום גם התגלגלתי לפרויקט של 'ללכת על המים'".

- איך באמת הגעת אליו?
"לבמאי הסרט איתן פוקס יש סוכנת שחקנים שהכירה אותי. אני ממש לא שחקן מוכר בגרמניה, אני no name לחלוטין. ובשנה האחרונה שלי ללימודים שמעתי ממנה שיש איזה במאי ישראלי שמחפש שחקן לסרט, ושהוא ראה את התמונה שלי ורוצה להיפגש איתי. איתן הגיע לבית קפה בברלין, פגש עשרה מועמדים כל יום, ולכל אחד הקדיש 20 דקות. ואז באתי לבחור המוזר הזה שישב בבית קפה, כי הסוכנת שלי אמרה לי שהוא רוצה לעשות סרט מוזר על השואה ואולי יהיה לי בו תפקיד של גבר שהוא גיי. איכשהו השיחה איתי היתה מאוד מוצלחת, היא נמשכה כשעתיים וממש נפתחנו אחד לשני".

- ואז?
"כלום. אחרי חודשיים אמרתי לעצמי, אוקיי, אני ארים טלפון לסוכנת שלי לברר מה קורה. ברגע שניגשתי לטלפון להרים את השפופרת ולחייג אליה, הטלפון צלצל והיא היתה על הקו ובישרה לי שקיבלתי את התפקיד. אחרי כמה שבועות סיימתי את לימודי בבית הספר הפלצני שלי, ובנובמבר התחלנו לצלם".

שני הוריו של ברגר הם עובדים סוציאליים. "אני בא מבית שבו רק מדברים ומדברים על הרגשות כל הזמן. בגלל זה, כשאני נכנס למערכות יחסים אני שותק לא מעט, ובני הזוג שלי שואלים למה אני לא מדבר על הרגשות שלי".

- מתי יצאת מהארון?
"בהתחלה, כמו רבים וטובים, היתה לי תקופה סטרייטית. היו לי שלוש מערכות יחסים עם בנות עד גיל 20 בערך. ואז היה לי את הזמן הזה שבו חשבתי שאני דו-מיני וגם סיפרתי לחברה שלי שאני כזה – והיא אמרה לי שזה בסדר מבחינתה. וזה כמובן לא עבד ככה".

- ומה שינה את זה?
"התאהבתי בגבר. זה היתה הפעם הראשונה שחשבתי שאני צריך לספר גם להורים שלי. אז גם סיפרתי להורים שלי. בשבילם זאת לא היתה בעיה בכלל. זה היה מקובל עליהם לחלוטין. ובכל מפגש משפחתי או בארוחות חג הייתי מזמין את בני הזוג שלי. לעומת זאת, כאשר עשיתי בעבר תפקיד של גיי בסרט גרמני, לאמא שלי היתה בעיה עם הדמות, כי היה מדובר במישהו שכל הזמן עושה סטוצים והיא חששה שגם אני כזה. התפקיד הזה מאוד הפריע לה. אחר כך דיברנו על זה וגיליתי שזה נגע בפחד שיש לה לגבי איידס. אבל באופן כללי אין לי תלונות, אני יכול לדבר איתם בחופשיות על מה שקורה במערכות היחסים שלי".

- ולא הפריע לך לשחק שוב דמות של הומו?
"הייתי באמת קצת מתוח מהעובדה שזה תפקיד גיי, לא שיש לי איזושהי בעיה עם זה, אבל אני חייב להיזהר שאני לא אהיה מזוהה כ'שחקן הגיי', למרות שאני גיי בעצמי. לכן לקחתי לא מזמן תפקיד קטן בטלוויזיה של סטרייט. אבל מעבר לזה, עניין אותי לשחק את הדמות של אקסל, כי היא לא דמות שגרתית של הומו".

- ספר קצת על העבודה על הסרט.
"זה הצוות שהיה לי הכי מדהים לעבוד איתו. נסענו ביחד הרבה וזה תמיד מקרב בין האנשים. תעשיית הקולנוע פה מאוד קטנה, וכולם מכירים את כולם. היתה הרבה עבודה, ולפעמים היה קר והיינו צריכים להעמיד פנים שהיה חם. צחקנו המון. הישראלים אולי לא המציאו את העבודה, אבל אם הם צריכים לעבוד – הם יודעים איך לעשות אותה. היה גם מתח גדול מאוד. לשחק בשפה אחרת זה לא דבר מובן מאליו. יש את הסצנה שאני הולך על המים בכנרת, והשמש כבר התחילה לשקוע, והיינו חייבים לסיים את הצילומים באותו יום, ואי-אפשר לחכות למחר. הטייק היה נורא, ואז איתן בא ואמר: 'יש לך עוד טייק אחד, ופשוט תעשה אותו טוב'. וזה מה שעשיתי".

- עד כמה אתה ואקסל באמת שונים?
"יכול להיות שיש לי קצת את הצד הזה של ילד טבע שיש באקסל, אבל אני לא כל כך נאיבי כמוהו ואני לא קורא הורוסקופים, למשל. הוא הרבה יותר רך באמונות שלו באנשים. אני לא חושב שאף פעם היתה לי את הסבלנות לעבוד עם ילדים כמוהו, ובטח הייתי מעיף להם סטירה אחרי שעה. הבעיה הגדולה שלו היא שהוא בורח מקונפליקטים ולא מתעמת איתם. כל דבר שיכול להיות בעיה – הוא שם בצד. בסרט הוא אומר 'בואו נלך לגדה המערבית', אבל באותו זמן הוא מכחיש את הבעיות שיש שם. אף פעם אין לו בני-זוג גרמניים והוא כל הזמן יוצא עם זרים, כך שהוא לא מתמודד עם ההיסטוריה שלו".

- אפרופו אקסל, הסבים שלך היו נאצים במלחמת העולם השנייה?
"ממש לא. סבא אחד שלי עבד במכרות אז הוא לא היה צריך ללכת למלחמה. הסבא השני בכלל לא התגייס לוורמאכט, כי הוא היה חולה. כשהייתי בן 15 ביקשתי מהם שיספרו לי מה הם עשו נגד המשטר הנאצי. לא היו להם תשובות טובות, והם אמרו לי שהם היו עניים ושזה היה מאוד קשה".

- איך אתה, בתחום ההתמודדות עם קונפליקטים, בהשוואה לאקסל?
"אני דווקא בדיוק בצד השני – אני ישיר מדי, מאוד כנה, ואין לי בעיה להגיד בפנים את מה שאני חושב. על הברלינאים אומרים שאר הגרמנים שהם ישירים וקשוחים מדי,אבל אני אוהב את הישירות הזאת, בדיוק כמו אצל הישראלים".

- כיצד באמת התרשמת מהישראלים ומישראל?
"אני מאוד אוהב אותה. אחד היתרונות שלה, מעבר לאנשים המדהימים שפגשתי כאן, הוא שהיא לא גדולה כמו ארצות-הברית, ועכשיו אני כבר מכיר את כל סוכני השחקנים כאן. זה מאוד שונה מגרמניה. הכל חדש אבל מאוד קטן, וככה יש לך צ'אנס להיכנס לזה. לוקח, כמובן, זמן ללמוד את הניואנסים של התרבות המקומית. יש לכם, למשל, את הדרך לסיים שיחות ב'טוב, אז יאללה ביי'. בהתחלה כשהיו אומרים לי 'ביי' אז הייתי עונה, כמו גרמני מנומס, ב'להתראות גם לך, מאוד שמחתי לשוחח איתך, נדבר' וכו', והיום כשנמאס לי לדבר עם מישהו אני פשוט אומר 'טוב, אז יאללה ביי' והשיחה נגמרת. זה מאוד מגניב.

"או למשל, בפרמיירות של הסרט בישראל, הקהל בא אלי ומשוחח איתי ולוחץ לי את הידיים והם ממש אסירי תודה ופתוחים. ניגש אלי איזה נער בן 17 באחת ההקרנות, ואמר לי בהתרגשות 'עכשיו אני סוף סוף יכול לאהוב אתכם שוב'. בהקרנה בחיפה המון אנשים פנו אלי בגרמנית והחמיאו לי. בפרמיירות בגרמניה אנשים פשוט בוהים בך, ולוחשים לזה שעומד לידם: 'זה לא השחקן מהסרט'?

"יש בישראל קטע משפחתי שאני מאוד אוהב. היו גם קטעים מאוד מצחיקים. יום אחד הלכתי עם קרולינה (פיטרס, שמשחקת בסרט את אחותו של אקסל, פיה; ע.מ.) לפיצוציה לקנות משהו, ואז המוכר שואל אותה 'רגע, את לא זאת מהסרט?', והיא עונה לו 'כן', ואז הוא אומר לה 'וואווו, סבא שלך נאצי... קוּל!'. זה מאוד הצחיק אותנו שבמדינת היהודים זאת התגובה לכך שסבא שלה היה נאצי בשנות ה-40".
 
- בסרט יש לך רומנצ'יק עם פלסטיני. אתה מעורה במה שקורה כאן ובסכסוך הישראלי-פלסטיני?
"אני לא הולך להפגנות, אבל מפריע לי שהגישה של צעירים רבים בישראל היא לדאוג למה שורה להם ומשפחה שלהם ולא מה קורה עם התמונה הכללית. תראה מה שקרה עם שייח' יאסין. יום אחד, שני הצדדים יבינו שהם חייבים למצוא דרך אחרת. זאת אשליה שאפשר לבנות חומה ושהיא תביא את הביטחון. לפני שהכרתי את ישראל, כל מה שידעתי היה דרך העיתונות הגרמנית ומאוד כעסתי על מה שקורה כאן ועל הישראלים. היום אפשר לומר שמה שאני מרגיש הוא יותר צער. אני יודע שאסור ושאי-אפשר להשוות את זה לשואה, מפני ששום דבר אינו דומה לשואה, אבל אני מה שהוא כן בר השוואה הוא שהאזרחים לא יכולים להבין בהתחלה מה בדיוק קורה במדינה ובגלל זה הם לא ממלאים באמת את חובתם האזרחית".

- מה דעתך על הסצינה ההומואית המקומית?
"יש לי תחושה שהישראלים הם צעד אחד קדימה מהגרמנים. יש כאן המון ילדים קטנים בני 15 ו-17 שכבר שלמים לחלוטין עם הזהות המינית שלהם ומחצינים אותה לגמרי. לראות אותם ברחוב, totally queeny, בגיל כל כך צעיר, זה ממש קוּל וממש גרם לי לחייך. בגרמניה לא רואים את זה אצל תיכוניסטים, הם עדיין מאוד מסוגרים ומאוד בארון, ויוצאים ממנו רק בשלבים יותר מאוחרים.

"הלכתי ל'קארפה' בביקור שעבר, ומאוד אהבתי אותו. זה היה המקום הראשון שלקחו אותי אליו אחרי שנחתתי. היתה לנו ב-TLV את מסיבת הפרמיירה אבל מסיבות במועדונים הן באופן עקרוני לא כל כך סגנון הבילוי שלי. בברלין הדבר הטוב הוא שהגיי-סטרייט thing נהיה פחות ופחות חשוב, ואתה לא יוצא רק למסיבות של הגטו ההומואי. ברוב המסיבות שאני הולך, זה ממש לא משנה אם אני גיי או סטרייט".

- מה חשבת על הבחורים הישראלים?
"יש לנו תדמית כזאת בגרמניה שבישראל יש אנשים יפים, וגיליתי שזה לא נכון. מתוך 100 גברים, נגיד, באיטליה 50 ייראו ממש טוב, ובישראל רק אחד או שניים מתוך 100 ייראו ממש טוב – אבל ממש מצוין, בצורה מושלמת. הם מאבדים את השיער כל כך מוקדם ויש להם כל כך הרבה שערות על הכתפיים... מאוד היו אוהבים אותם במסיבות דובים בברלין".

- ועכשיו, כשהעבודה על הסרט מאחורייך, איך אתה מרגיש לגביו?
"כתבתי השבוע מכתב לאיתן, שאני כל כך שמח להיות בסרט הזה ושהוא בחר בי. זה בהחלט משהו ששינה את חיי. אף פעם לא הייתי כאן, פגשתי כל כך הרבה אנשים כאן. זה הולך להיות מוקרן בכל העולם – בדרום אמריקה, בארה"ב, באירופה. זה לא כאילו שאלו הם חיי היום-יום שלי בגרמניה ושאני כוכב סרטים. ממש לא. בגרמניה אנשים לא מצביעים עלי ברחוב ואומרים – היי, זה אתה מהסרט. בשביל ליאור זה רק עוד צעד בקריירה , אבל בשבילי זה ממש מצוין, וממש חוויה ששינתה את חיי והעשירה אותי מאוד. אין לי ספק שאני אחזור לישראל".

- ומבחינת החיים שלך?
"יומיים לפני הפריימירה היתה לי יומולדת 29, וזה גיל מאוד מוזר. אני חושב שאני חווה כרגע את משבר גיל ה-30 שלי, כי זה ממש כבר לא להיות ילד, ובדרך להיות ממש איש. אף פעם לא חשבתי על להזדקן. זה גיל מאוד מוזר. מבחינה מקצועית, כרגע אני עובד על פרויקט תיאטרוני אוונגרדי עם עוד קבוצה של 10 אנשים, שניים מהם ישראלים. זה מן מופע פאנק רוק מאוד פיסי, שבו אני ממלא תפקיד של רקדן, וזה מאוד קשה. אני מקווה שיום אחד נביא את זה גם לישראל".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by