בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בכי לי, ארגנטינה 
 
 
דנה שבת, הזמן הוורוד

סיפור אהבתן של ליליאנה חואסין ופטריסיה קיאוסנה החל לפני 21 שנה בארגנטינה, אבל עכשיו, בארץ, הקשיים והאטימות מאיימים להפריד בין בנות הזוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה לא היה פשוט לקבוע ראיון עם פטריסיה קיאוסנה, קתולית בת חמישים, וליליאנה חואסין, יהודייה בת 52, זוג נשים החיות יחד כבר 21 שנה, שעלו יחד מארגנטינה לפני שנה וחצי ומתגוררות בחיפה. הסיבה הראשונה לקושי: שתיהן דוברות ספרדית בלבד (והספרדית שבפי רצוצה אף יותר מן העברית שלהן). הסיבה השנייה, שהתבהרה לי תוך כדי שיחה משובשת איתן: מצבן הכלכלי בארץ כה גרוע, שאין להן כסף לשלם על כרטיסי הרכבת מחיפה לתל-אביב ובחזרה. בשלב זה כבר הצלחתי להבין שהסיפור שלהן אינו רק סיפור אהבה נדיר ומרתק, אלא גם כזה שמספק נקודת מבט כואבת על החברה הישראלית ועל הקושי לשרוד בישראל כעולות חדשות, כנשים בעשור השישי של חייהן, כאם חד הורית וכזרה.

ועכשיו, כאילו לא די בקשיים, הפכה פטריסיה לחולה בעקבות עקיצה רעילה מעכביש, שפגע בה במהלך עבודות הניקיון שמהן התפרנסה כאן. ללא אזרחות וביטוח רפואי, השתיים מוצאות עצמן מתמודדות עם אבטלה ועוני, מבלי שיוכלו לממן טיפולים רפואיים בסיסיים ביותר. התסריט הנורא שמסתמן עכשיו קובע שפטריסיה תאלץ לחזור לארגנטינה ולהשאיר כאן את ליליאנה.
למרות הקשיים ולמרות איום הפרידה, שתי הנשים הללו אופטימיות, חייכניות ומקרינות חום ואמפתיה. נפגשתי עימן (ועם המתורגמנית תמי כהן, שהצלחתי לגייס כשעתיים וחצי לפני הראיון), ולאחר צילום משותף על הגג של מרכז עזריאלי ישבנו לשיחה על כוס קפה ושוקו חם.

- לפני שנתחיל, אני רוצה להתוודות ולומר שתמיד מרגש לראות זוג לסביות שנמצאות יחד יותר מחמש שנים. אז איך הכרתן?
ליליאנה: "אני הייתי נשואה במשך שנה לגבר בשם קרלוס, והיתה לנו קבוצת חברות שהיינו הולכות יחד לתיאטראות ובכל פעם אחרי ההצגה היינו הולכות אלי הביתה. שם פגשתי את פטריסיה".

- באותה תקופה כבר הגדרת את עצמך כלסבית?
פטריסיה: "אני ידעתי מגיל קטן מאוד, אבל אף פעם לא היה לי האומץ לעשות משהו בנידון".

ליליאנה: "בהתחלה הייתי מבולבלת. נורא רציתי משפחה וילדים, אז לא ידעתי מה לעשות, ובינתיים נולדו לי שני ילדים, לוסיה ומרטין. היום ללוסיה, שגרה בבואנוס-איירס, יש ילד קטן".

פטריסיה: "ככה שיש לנו נכד".

ליליאנה: "הבן מרטין הוא זה שהתעקש לעלות לארץ. הוא בן 22 היום ומשרת בצבא, בבסיס בנגב".

- ומתי החלטתן שאת רוצות לחיות יחד?
ליליאנה: "לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה, הייתי מבולבלת וקרועה בין הקשר לבעלי לקשר עם פטריסיה. החלטנו ללכת לפסיכולוגית שמטפלת במשפחות. סיפרתי לקרלוס הכל. לפני 21 שנה החלטנו שאני ופטריסיה נחיה ביחד עם הילדים. בסופי שבוע הילדים היו הולכים לאבא שלהם".

פטריסיה: "לי לא היו בעיות כאלה, אני ידעתי שאני רוצה לגור עם ליליאנה, מאוד אהבתי אותה ואת הילדים. הילדים היו באים אלי הרבה והיה לנו עסק משותף, המשתלה. החיים המשותפים כבר היו קודם, עוד לפני שממש גרנו יחד".

- הכרתן זוגות של לסביות בארגנטינה?
פטריסיה: "לא, הדבר הזה לא היה נפוץ אז בארגנטינה, ופחדנו שזה יעשה לילדים בעיות".

ליליאנה: "עכשיו יש יותר חופשיות, כבר מתנשקים ברחובות והולכים יד ביד".

פטריסיה: "באותן שנים הצבא עלה לשלטון, בין 1976 ל-1983, היו שלושים אלף חטופים, ורצחו את השמאלנים, את ההומואים, את השחורים ואת היהודים".

ליליאנה: "פשוט אמרנו לכולם שאנחנו עובדות ביחד".

פטריסיה: "לשכנים היה מוזר ששתי נשים גרות עם שני ילדים, אז סיפרנו להם סיפורים כדי שלא ילכו למשטרה".

ליליאנה: "סיפרנו שבעלי היה סוג של בן זונה והשאיר אותי עם שני הילדים. וקרלוס מכיר את הסיפור הזה".

- הילדים ידעו?
"בהתחלה, בהתייעצות עם הפסיכולוגית, הצגנו את עצמנו רק כחברות טובות. לאט לאט גם האווירה בארגנטינה השתנתה והילדים גדלו ונפתחנו יותר, אבל לא רצינו לעשות להם משהו טראומטי. כלפי חוץ, בציבור, אף פעם לא היו ביטויי חיבה, ומאוד התרגלנו לזה. גם כשצילמת אותנו היום, היה לנו מאוד קשה להתקרב ולהראות אינטימיות. אנחנו רגילות לפומביות, אבל בינינו, באופן פרטי, בטח שיש הרבה תשוקה".

המצב החברתי והכלכלי בארגנטינה וניסיונות השכנוע של אחיה של ליליאנה, שגר בארץ, עשו את שלהם, והיא החליטה לעלות ארצה. "אמרתי לרב שבא לשכנע אותי לעשות עלייה, שיש לי פה משתלה וניסיון בתחום, והוא אמר שאפשר למצוא בזה עבודה. גם קרובי המשפחה שלי שגרים בקריית-ביאליק סיפרו שיש באזור הרבה משתלות. אז באתי וסיפרתי לפטריסיה מה ששמעתי, שיש אפשרות לעלות ושאחרי חמישה חודשים מקבלים סל קליטה קטן, וגם שאפשר למצוא עבודה בישראל. פנינו לסוכנות. בטופס של הסוכנות צריך למלא סעיף דת. אז אני רשמתי 'יהודייה' ופטריסיה רשמה 'קתולית'. אחר כך זימנו אותנו בנפרד, ואמרו לפטריסיה שהיא לא יכולה לעשות עלייה. אמרו לה לחפש איזה קרוב יהודי במשפחה, גם אם הוא מאוד רחוק. אני באתי והסברתי שלפטריסיה אין אף יהודי בשושלת המשפחתית, אבל שחיינו 19 שנה יחד וגידלו יחד ילדים והיו לנו חיים יהודיים לחלוטין, הילדים למדו בבתי-ספר יהודיים וחגגנו את כל החגים היהודיים".

- ניסית להתגייר?
פטריסיה: "התחלתי. הלכתי לבית הכנסת, אבל אמרו לי שהתהליך הזה לוקח שלוש שנים, ולא היה לנו הזמן הזה".

ליליאנה: "אמרתי לרב 'תבחן אותה', שיראה שהיא חיה חיים יהודיים לחלוטין. אבל הוא לא הסכים. הוא שאל אותנו אם אנחנו זוג, ואמרתי לו שזה לא חשוב בכלל אם אנחנו זוג או לא, היא בן אדם נפרד ויש לה קשר ליהדות והיא רוצה לעשות עלייה. כמובן, לא קיבלו את זה".

- ובכל זאת עליתן יחד.
ליליאנה: "באותה שנה בדיוק נולד הנכד שלנו, וחשבתי שאם אני עולה, אני עוזבת גם את הבת והנכד וגם את פטריסיה ולא הייתי מוכנה לזה, אבל הבן מאוד רצה לעשות עלייה. בדיוק באותו זמן האחות של בעלי לשעבר היתה באולפן בישראל וסיפרה את הסיפור שלנו ושאנחנו לא יכולות לעלות יחד, אז מישהי מהאולפן שלה קפצה וסיפרה שאחיינית שלה תוכל לעזור לה. קוראים לה דניאלה, והיא לסבית ומטפלת בנושאים האלה. היו לנו שיחות, והיא הבטיחה שתוכל לעזור לנו".

לילאנה עלתה ראשונה עם בנה. זמן קצר לאחר מכן הגיעה גם פטריסיה. הזוג פנה לעו"ד עירה הדר וערך חוזה לזוגיות משותפת.

ליליאנה: "הסבירו לנו שאם נחתום על הסכם אזרחי ועוד כמה ניירות והסדרים, פטריסיה תוכל לקבל אישור עבודה. הלכנו למשרד הפנים וגם שם רצו הוכחה על הקשר שלנו, אבל רשמו אותנו בלי בעיה. עשינו גם טקס קטן אזרחי, עם טבעות, ואחר כך הלכנו עם הילדים והחברים לחגוג בפאב".

פטריסיה: "אחרי שמונה חודשים נתנו לי חותמת בדרכון שאני יכולה לעבוד במשך שנה, עד 30 באוגוסט 2004. דיברנו עם נורה גרינברג מהאגודה, והיא סיפרה לנו שהאגודה הגיעה להסדר עם משרד הפנים, שלפיו בני זוג חד-מיניים שאינם בעלי אזרחות ישראלית יוכלו לקבל תעודת תושב ארעי אחרי שנה(במקום אחרי 27 חודשים כמו שהיה עד היום; ד.ש.)".

"א-בל", (ואת האבל הגדול הזה ליליאנה אומרת בעברית, בהדגשה, ובחיוך עצוב) "פה נגמר ירח הדבש. ההכרה שיש לנו היא ממשרד הפנים, אבל קבלני העבודה מעדיפים שלא לתת עבודה לאנשים כמו פטריסיה, כי אין לה אזרחות. חוץ מזה, שלשתינו יש בעיה למצוא עבודה בגלל הגיל ובגלל בעיות השפה".

פטריסיה: "בהתחלה שתינו עבדנו בעבודות ניקיון בסופרמרקט. ואז יום אחד בעבודה קיבלתי איזו עקיצה, משהו קטן שקצת גירד. חשבתי שזה לא רציני. אבל כל יום זה גדל יותר והזדהם והתחיל לכאוב, עד שנאלצתי להגיע לבית החולים. ברמב"ם אני נחשבת לזרה, אז ביקשו ממני 3,000 שקל ללילה. אחרי שכנוע הורידו לי לאלפיים שקל. אחת האחיות לא חיכתה ונתנה לי זריקה כנגד הרעל. זו היתה עקיצת עכביש כנראה, ואמרו שבלי טיפול יצטרכו לכרות לי את הרגל".

ליליאנה: "אני לא יכולתי לחזור מהעבודה, אז פטריסיה נותרה לבדה בבית החולים. כדי שלא יעשו לה בעיות בעבודה, הייתי מעבירה כרטיס במקומה ועבדתי 2 משמרות. הלכתי לדבר עם קבלן העבודה ואמרנו שאין לנו כסף ושאלתי מה לעשות, כי היא קיבלה את העקיצה במסגרת העבודה וצריך להיות על זה ביטוח. התייעצנו גם עם עורכי הדין של האגודה, וכולם אמרו שבישראל, כמו בארגנטינה, המערכת היא כה מעוותת, שהחולה צריכה להוכיח שבאמת היא קיבלה את העקיצה בעבודה. אבל איך אפשר להוכיח כזה דבר?".

פטריסיה: "לילה אחד ברמב"ם עלה לנו כמו שכר דירה חודשי מלא. שחררו אותי הביתה עם כדורים. בכל האישורים בבית החולים היה כתוב שמדובר בעקיצה רעילה. נורה השיגה לנו אישורים לטיפול חינם בבית חולים בתל-אביב, אבל בבית החולים היו צריכים את האישורים שבאמת מדובר בסיכון ושללא טיפול מתאים יצטרכו לכרות לי את הרגל. הבעיה היתה שמכתב השחרור שהם קיבלו מרמב"ם עיוות את כל הסיפור, ולא היה מוזכר בו שום דבר על עקיצה רעילה וסיכון. לכן למרות שהגענו לתל-אביב, לא קיבלתי שום טיפול רציני. כיום יש לי עדיין ג'ולה כזו ברגל שמעליה עור קשה, ואני עדיין סובלת מכאבים, אבל אני לא מקבלת שום תרופה".

- וחזרת לעבוד?
פטריסיה: "בהתחלה כן".

ליליאנה: זו עבודה פיזית, והתנאים הפיזיים קשים מאוד. נותנים לי למשל להוציא את כל הזבל, גם בגשם השוטף, ובתקופה שפטריסיה היתה חולה עבדתי גם את המשמרות שלה. היא ניסתה לחזור לעבודה, אבל הם ראו שכואב לה ושהיא מוגבלת, אז שלחו אותה הביתה. המנהל יודע שאני חברה טובה שלה, אז הוא מכריח אותי לעבוד כפול בשביל אותה משכורת של אלפיים שקל, כי הוא רוצה שגם אני אעזוב. יוצא שאני עובדת משש בבוקר עד שמונה בערב. אם אגיד שאני לא מוכנה, יפטרו אותי. התוצאה היא שאנחנו צריכות לחיות מאלפיים שקל בחודש, וביטוח לאומי לא משלם כלום למי שמרוויח מעל 1,300 שקל. רק שכר הדירה הוא 1,700 שקל, אז אי אפשר לחיות ככה".

- זה יותר גרוע ממה שהיה בארגנטינה?
ליליאנה: "שם לפחות יכולתי להגן על עצמי. הכרתי את השפה ואת החוקים. לא הגעתי לגיל 52 כדי שאני אצטרך לבקש מאנשים טובות ולהתחנן. לכן אני בודקת את האופציה אולי לעזוב את הדירה ולעבור לעבוד באילת, שם שמעתי שאפשר למצוא עבודה עם מגורים. הבן שלי ימשיך בצבא כאן, ופטריסיה אולי תחזור לארגנטינה, שם לפחות היא יכולה להגן על עצמה".

- זאת אומרת שתיפרדו?
"אנחנו לא רוצות להיפרד, אבל אנחנו פשוט לא יודעות מה לעשות. אנחנו בסך הכל רוצות לחיות בכבוד ואנחנו מוכנות לעבוד בניקיון, אבל פטריסיה גם את זה לא מקבלת מפני שאין לה אזרחות. ויש לנו גם הבעיה של השפה".
 
- לא הייתן באולפן?
פטריסיה: "עשינו אולפן א', אבל בשביל להמשיך בעוד קורסים צריך כסף. זה מעגל כזה, כי בלי שפה אי אפשר למצוא עבודה, ובלי עבודה אין כסף ללמוד את השפה".

- איך המצב החברתי שלכן בארץ? אין לכן חברים ישראלים?
ליליאנה: "אנחנו גרות בקריית-ביאליק, יחד עם כל האנשים שהגיעו איתנו ישר מהמטוס לאולפן, וכולם יודעים רק מעט מאוד עברית. כל יום חוזרים עוד ועוד אנשים לארגנטינה, מאוכזבים מהמצב בארץ".

- החברים בארץ יודעים שאתן זוג?
"יום אחד ישבתי עם אחת החברות בהפסקה, ומישהי הסתכלה על אשה אחרת ואמרה עליה שהיא מוזרה, כי היא נראתה לה לסבית. ואז אמרתי לה 'תשמעי, גם אני לסבית. אני לא יודעת על האשה הזו, אבל אני לסבית וגם הבת זוג שלי'. במשך שבוע זה היה לא נעים ואולי דיברו עלינו, אבל אחר כך זה עבר".

- ואיך הקשר שלך, פטריסיה, עם הבן של ליליאנה?
פטריסיה: "עם הבת, לוסיה, הקשר תמיד היה מצוין. עם מרטין הקשר קצת קשה יותר, אבל הוא אוהב אותי. עכשיו, כשיש סיכוי שאני אחזור לארגנטינה, הוא אומר שהוא מאוד רוצה שאשאר. בבואנוס-איירס הוא לא רצה לדבר על הנושא, אבל היום הוא כבר אומר שיש לו שתי אמהות. באולפן היו צריכים להגיד "שלום אבא ואמא", אז הוא אמר "שלום אמא ואמא".

- יש גם משהו טוב שקרה לכן בישראל?
ליליאנה: "בישראל זו היתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי 'אני לסבית ויש לי בת זוג'".

פטריסיה: "פה, למרות הפיגועים והמלחמות, אני עדיין חיה עם יותר ביטחון ופחות פחד מאשר בארגנטינה. שם יכולים לשדוד ולרצוח אותך ברחוב".

- לפני שניפרד, אולי אתן יכולות לספר לנו, שנלמד, איך אפשר לשמור על זוגיות לסבית כה ארוכת שנים למרות כל הבעיות?
ליליאנה: "בכל זוגיות יש תפקידים. כמו בגלגל שיניים שאמור לעבוד, צריך שהתפקידים יעבדו יחד".

פטריסיה: "כמו כל זוגיות, זה מתחיל באהבה גדולה, ועם השנים זה מתמתן. מובן שיש לנו הרבה כבוד האחת כלפי השנייה והמון המון אהבה".

ליליאנה: "מה שמאוד עזר זה גם המשפחה, כי הילדים יוצרים משפחה, וגם הקשר עם אח שלי ועם הגיסה".

לפני שנפרדנו, סיפרתי לפטריסיה וליליאנה שלפעמים בקהילה הקטנה שלנו, למרות המחלוקות והקשיים, ניתן למצוא גם עזרה הדדית, ואולי יקראו את הכתבה מישהו או מישהי שיכולים להציע להן עבודה. הן התרגשו לשמוע זאת. גם אם מדובר במקרים נדירים של סיוע בתוך הקהילה, אני רוצה להאמין שהם קיימים במיוחד עבור מצבים כאלה, של נשים שלא רוצות לחיות האחת ללא השנייה, שמופלות כיוון שהזוגיות שלהן לא מוכרת כנישואים (מה שמונע מפטריסיה לקבל אזרחות), וכל שהן צריכות זו עבודה שתאפשר להן להמשיך לחיות יחד בארץ.

קוראים וקוראות המעוניינים לעזור לזוג בכל דרך אפשרית מוזמנים לשלוח מייל ל-emixer@nana.co.il
 

מה עושים? / אייל גרוס

ישראלים שיש להם בני-זוג או בנות-זוג מאותו המין, יכולים לקבל אשרות שהיה בישראל. לשם כך יש להגיש בקשה מסודרת במשרד הפנים, ולצורך הגשת הבקשה ניתן ומומלץ לפנות לאגודה לסיוע. עם זאת, בשלב הראשון, מקבלים אשרת שהיה שאינה מקנה זכויות של תושב. המקרה שמתואר בכתבה מעיד על הבעיות של מי ששוהה בישראל אך אינו במעמד תושב. על פי נוהלי משרד הפנים, אדם זר, שיש לו בן-זוג או בת-זוג ישראלים מאותו מין, מקבל תחילה אשרת שהיה מסוג ב-1. זוהי אשרת "עובד זמני". היא אינה מקנה מעמד של תושבות בישראל, ולכן המחזיק בה אינו זכאי לביטוח בריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

עד לאחרונה ניתן היה לעבור ממעמד זה למעמד של "ישיבת ארעי" רק אחרי 27 חודש. התוצאה היתה שבמשך תקופה ארוכה מאוד שהו בארץ בני זוג מאותו מין של ישראלים, כשמצד אחד מותר להם לחיות ולעבוד כאן, אך מצד שני, הם חסרי זכויות בביטוח לאומי וביטוח בריאות, ובשל מעמדם הזמני, הם מתקשים למצוא עבודה בארץ.

בעקבות פניות של האגודה שינה לאחרונה משרד הפנים את הנוהל, ועתה ניתן לעבור למעמד של "ישיבת ארעי" כבר אחרי 12 חודש. לכן, כיום ניתן להפוך לתושב ארעי (אשרת שהיה מסוג א-5), ולקבל תעודת זהות זמנית, כבר אחרי שנה של שהיה בארץ באשרת ב-1. לאחר שש שנים נוספות ניתן לעבור למעמד של תושב קבע. עם זאת, לפי החוק הנוכחי, גם השוהים במעמד של תושב ארעי, זכאים לביטוח לאומי וביטוח בריאות, אם כי רק לאחר 183 ימים של שהייה בארץ במעמד זה. אחרי השלמת מכסה זו, יש לגשת לביטוח הלאומי ולקבל אישור תושבות ובקשה לרישום בקופת חולים, ואז יש חובה להירשם בקופת חולים כלשהי. כפי שהמקרה שמתואר מלמד – חשוב מאוד לעשות ביטוח בריאות פרטי לתקופה בה אין בן-הזוג זכאי לביטוח בריאות ממלכתי.

חשוב מאוד להדגיש: בהסדרת השהייה בארץ יש לטפל כמה שיותר מהר. לעתים קרובות אנו נתקלים במקרים בהם אנשים פונים כאשר שהייתם בארץ כבר הפכה לבלתי-חוקית. הם הגיעו כתיירים או כעובדים, והמשיכו לשהות כאן אחרי שהאשרה שלהם כבר פגה. במקרים כאלו הטיפול מסובך וקשה הרבה יותר. משרד הפנים דורש מהשוהה הבלתי-חוקי לעזוב את הארץ. אנו נאבקים במדיניות זו, שעומדת לדעתנו בניגוד לחוק, אך זהו מאבק לא פשוט. רצוי מאוד, אם כן, לא להגיע למצב כזה, אלא לטפל בהשגת האשרה כאשר השהייה בארץ עדיין חוקית. גם אם היא כבר הפכה ללא-חוקית, רצוי להקדים ולטפל בעניין מוקדם ככל האפשר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by