בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בוב הבנאי: עדיף שסיילנט בוב ישתוק 
 
 
איתי נאור

איתי נאור על "ג'רזי גירל", הסוף ההוליוודי העצוב של הבמאי קווין סמית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש איזושהי הסכמה כללית ש"ג'רזי גירל", החדש של קווין סמית, הוא סרט גרוע. לא ברור מה מניע אדם לקום ולעשות דבר כזה. קשה להבין איך סמית, הבמאי הכי חנון-קהילתי בעולם, ששוחה בתוך המרק של המעריצים שלו ומנהל איתם דיאלוג אינטנסיבי, שלף מהתחת פגיון כזה חלוד ודקר אותם בגב.

אני עצמי לא כזה מעריץ, אבל בתור אחד שמכיר את כל העבודות שלו (לפחות הקולנועיות. זה לא שהזמנתי את הקומיקסים וספרי הבישול, אם יש) קל לי להתחבר לרגשות הנבגדים של ערוגת האובססיביים שהוא משקה. "קלרקס", "ג'יי וסיילנט בוב מכים שנית", "מולראטס", "דוגמה", "צ'ייסינג אמי" – כל הסרטים שלו (מסודרים מהעדיף למטה, מבחינתי) תמיד תפקדו בעיקר באיזור החתרני. דומה כי הסרט החדש מוותר לחלוטין על האופציה הזאת.

סיפור העלילה, בקצרה: השנה היא 1994 בניו יורק, בן אפלק הוא חצי-יחצן-על שמתחתן עם ג'ניפר לופז, שמתה בלידה של ביתם המשותפת. מתחי פוסט האובדן גורמים לאפלק לשרוף את עצמו בביזנס אחרי שהוא מאבד את העשתונות ויורד בפומבי על וויל סמית, לקוח של החברה שלו, ראפר-לא מקלל, נסיך מדליק מבל אייר ושחקן בלוקבאסטרים לעתיד. ואז הוא שב לבית אביו האלכוהולי שבניו ג'רזי כדי לגדל את הילדה. עשר שנים אחר כך, הסרט חוזר לעניינים, לאפלק נמאס מעבודת הכפיים שהוא אוחז בה והוא מנסה לחזור לעמדה שלו בעיר הגדולה. במקביל, הילדה גדלה והפכה למעצבנת ממש, וליב טיילר מאגפת את העלילה מזווית רומנטית.

כנראה שהכישורים הרגשיים שלי לא כאלה רעים, כי הזלתי דמעה שם כשהאמא מתה (למרות שזו ג'ניפר לופז) ונפלתי פראייר לסצינת השבירה של אפלק התפוד. אבל הבלבול המנטלי הקטן הזה לא עיוות את נקודת התצפית שלי, שהמשיכה לסמן שמדובר במוצר רע. למעשה זה הרגיש לי שהדרמה הזו, שמתחילה, כאמור, לפני עשר שנים (כולל בדיחות שלושת רבעי לא מצחיקות בז'אנר ה"רונלד רייגן נשיא? השחקן?" על חשבונם של מדונה וג'ורג' מייקל) נשארת בסופו של דבר כמו סרט מערוץ 4 ב-1994: מיושנת, משעממת ולא אטרקטיבית.

אחרי מפגן השיא של הטעם הרע, בסצינת-נאום 5 דקות של אפלק המתפכח לביתו בת החודש, שבה הוא מתנצל ומכריז על אהבתו האינסופית אליה ועל איך שהוא הולך להיות האבא הכי טוב בעולם, הסרט נוסק לגבהים קצת יותר רגועים. זאת למרות שאחרי שהוא תולה תמונה של אמא ג'יי-לו המנוחה על אחד מהצעצועים של הילדה, הוא פשוט יוצא את החדר וסוגר את הדלת (ואני עצמי עדיין לא אבא, אבל זה נראה לי מאוד מצחיק להשאיר ככה תינוק בן חודש בחדר סגור ואטום. בטח אחרי נאום שכזה).

ברור שאחרי עשר שנים הופך אפלק, שהיה נראה אמין מאוד בחוסר היכולת שלו לתפקד עם הילדה, לאבא הכי טוב בעולם. אבל אז גם נכנסת ליב טיילר לסרט, ומאפשרת את הפעמים היחידות שבהם מתרחש שם דיאלוג עם הריח המוכר של הבמאי. אין ספק שזה עדיין קצת כיף לשמוע בנות מדברות את הדיאלוג הטפשי של קווין סמית; וזה גם כיף לראות את ליב טיילר עושה את זה ומנסה לשכנע את התפוד בצורה הכי סחית לעזוב את הפורנו ולעשות איתה סקס. אבל כאן, בהתענגות על השוטים הממושקפים של טיילר, נגמרת נקודת האור היחידה של הסרט.

אולי יש משהו עמוק יותר בעובדה שדווקא וויל סמית (כנראה בן משפחה של הבמאי), בתפקיד עצמו, נבחר להוות את הגורם הקוסמי שדוחק פעמיים את אפלק מחיי החומרנות והיחצנות הניו יורקיים אל חיי הלכלוך והתבונה הניו ג'רזיים. יכול להיות שסמית (השחקן) מייצג איפשהו את ההוליוודיות המצליחנית שסמית (הבמאי) נמשך אליה ולועג לה, בו זמנית, לאורך כל הקריירה שלו. ב"ג'רזי גירל" נדמה כי סמית, איש לא שגרתי בנופי האינדי, נכנע להוליוודיות הזאת ולערכי הסוף הטוב והחמים שהיא משפיטה, והופך את הסרט הזה לסוף רע מאוד מבחינתו.

אני מניח שאפשר למצוא גם איזה ניתוח מתקבל על הדלעת שיהפוך את "ג'רזי גירל", שעוסק בבריחה מהעיר וחיים לווייניים כמהים לצידה, לסרט ה-11 בספטמבר של קווין סמית, אבל אין לי כוח. אולי נזכיר לסיום את הפסקול החביב של הסרט הזה, שמסתיים ב- Let My Love Open The Door"" של פיט טאונסנד, וממשיך קו מעניין של החודשים האחרונים, שמדבר על מוסיקה חמודה שלא מצליחה להציל סרטים גרועים (עיין ערך "הזר" ו"אבודים בטוקיו"). משום מה הסאונדטראק לא יצא לנפוש על מדפי החנויות, אז הנה הלינק לרשימת השירים, בכל זאת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by