בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רצח עם סמלי 
 
 
לב גרינברג, הגדה השמאלית

לב גרינברג סבור כי היות והעולם לא יאפשר חיסול מלא, מבצעת כעת ממשלת ישראל חיסול סמלי של העם הפלסטיני

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מדיניות החיסולים של המנהיגות הפוליטית של החמאס, השייח אחמד יאסין וד"ר עבד אל עזיזי רנטיסי, מהווה שלב חמור בהידרדרותה המוסרית של ישראל. ממשלת ישראל מכינה את הקרקע ל"תוכנית ההתנתקות" על ידי הסלמת האיבה ומעגל הדמים. בכך היא מחוללת שינוי איכותי במדיניותה התוקפנית ומבצעת מה שניתן לכנות רצח-עם סמלי (Symbolic Genocide). העם היהודי, הקורבן האולטימטיבי של רצח-עם, אינו מצליח להתרפא מטראומת השואה וחוסר הביטחון שהיא גרמה לו, ונלחם בפלסטינים כאילו הם איום קיומי, בלי יכולת להבחין בין איומים ממשיים למדומים, בין קורבן למקרבן. הממשלה של המדינה היהודית מבצעת עתה רצח סמלי של העם הפלסטיני. היות והעולם לא יאפשר חיסול מלא, מתבצע חיסול סמלי. עצוב, מדכא, מחייב תגובה.

כבן לעם היהודי, כאזרח ישראלי מודאג, אני מגנה את המעשה המתועב, וקורא לקהילה הבינלאומית להציל את ישראל מעצמה, ובמיוחד לקהילה האירופאית להתערב בצורה ישירה ופעילה, ולמנוע את הקזת הדם ההדדית הצפויה. הקשר הסבוך בין העם היהודי לבין אירופה עוד לא נותק, והגיע הזמן לפעולה. לא מתוך רגשות אשם על העבר, אלא מתוך רגשות אחראיות לעתיד.

מהו רצח עם סמלי? לכל עם יש סמלים, מנהיגים לאומיים וארגונים פוליטיים, אדמת מולדת, דורות העבר והעתיד, ותקוות. כל אלה מייצגים באופן סמלי את העם. ישראל פוגעת, הורסת ומחסלת את כל אלה בשיטתיות וביובש ביורוקרטי בל יתואר. "בנק מטרות" מכנה צה"ל את רשימת המנהיגים הפלסטינים המועמדים לחיסול. בבנק המטרות נמצאים כל המנהיגים המסמלים את העם הפלסטיני, ובראשם יאסר ערפאת. כבר לפני חודשים טען שר הביטחון כי צריך לחסל את ערפאת, וכעת, אחרי "הפעולה המוצלחת" של חיסול השייח יאסין שוב מועלה הרעיון האווילי כדיון ציבורי לגיטימי. ערפאת במעצר ברמאללה מאז דצמבר 2001 ואיש לא הצליח לשנות את עמדתה של ישראל ולאפשר למנהיג הפלסטינים חופש תנועה. כליאתו של ערפאת ברמאללה הפכה לסמל לכליאתו של העם הפלסטיני בערים ובכפרים על ידי מחסומי צה"ל המפקחים על תנועתם.

אדמת פלסטין נגזלת על ידי ההתנחלויות, היא מבותרת על ידי המחסומים וכעת באופן רשמי היא מפורקת על ידי מה שמכונה בשפה הביורוקרטית "גדר ביטחון", שאיננה אלא פירוק השטח האחרון שנותר לעם הפלסטיני לחלום עליו כבסיס טריטוריאלי לכונן מדינה עצמאית. כלומר פעולת ממשלת ישראל עקבית, ותחת מכבסת המלים של "מפת הדרכים" ו"תהליך השלום" היא מחסלת לא רק את מנהיגי הפלסטינים, אלא את עתידם הפיסי ואת תקוותם לעצמאות. התירוץ של שרון הוא שאין מנהלים מו"מ בזמן פיגועים, אבל כאשר הפלסטינים הכריזו על הפסקת אש חד צדדית, בדצמבר 2001 וביולי 2003, גם אז הוא לא הסכים לקדם את "תהליך השלום", ובסופו של דבר נפסקה הרגיעה על ידי שיבה למדיניות ה"חיסולים הממוקדים".

תגובת מדינות אירופה שהביאו "דאגה להמשך התהליך המדיני" בעקבות חיסול השייח יאסין מגוחכת, ומעניקה למעשה פרס לממשלת ישראל שממילא לא מעוניינת בתהליך מדיני. על איזה תהליך שלום מדובר? מה קרה מבחינה "מדינית" מאז הקמת ממשלת שרון בפברואר 2001? היו דו"ח מיטשל, תוכנית זיני ותוכנית טנט, אחר כך באו "נאום בוש" ו"תוכנית מפת הדרכים", שתבעו רפורמות מן הפלסטינים והבטיחו להם "מדינה זמנית" ב-2003 ו"מדינה עצמאית" ב-2005. מה נשאר מכל זה? נבחר ראש ממשלה פלסטיני, אבו מאזן, וממשלת ישראל השפילה אותו עד שהוא התפטר, נבחר אבו עלא, ומה התקדם איתו? תגובה אחרת היתה האמירה כי זכותה של ישראל להתגונן. על איזו התגוננות מדובר אחרי 37 שנות כיבוש? איך אפשר לכנות הגנה על פעולות שמשמרות את משטר הכיבוש? ההגנה הלגיטימית היחידה היא על גבולותיה החוקיים של ישראל מתוך גבולותיה, ולא על ידי כיבוש שטחים ושלילת החופש של עם שלם. הטרור הוא פעולת תגובה, תגובה נוראה, אכזרית, בלתי אנושית ובלתי מוסרית, וכמובן טיפשית מבחינה פוליטית, אבל זו תגובה. צריך לטפל בסיבה, לא רק בתוצאה.

הדיבורים על "תהליך שלום" ו"זכות הגנה" אינם אלא הטעיה המכסה על רצח-העם הסמלי שמבצעת ממשלת ישראל. היא קודם כל חיסלה את הסמכות, המוסדות והתשתיות של הרשות הפלסטינית, ועתה את שארית תקוותיה: היא הורגת מנהיגים ואזרחים, גברים ונשים, ילדים וזקנים, בטענה כי "מטרות החיסול" מסתתרים מאחורי האזרחים. ממשלת ישראל הופכת את הפלסטינים לעם של שאהידים, ואת הקונפליקט המזרח תיכוני למלחמת חורמה דתית.

מדיניותה של ממשלת ישראל מסוכנת. היא מהווה סכנה קיומית לעם הפלסטיני, אבל גם למדינת ישראל עצמה ולאזרחיה, ומן הסתם היא מסכנת את המזרח התיכון כולו. הממשלה גוררת את העם לעימות הניזון מיצר הנקם, ואינה בונה עתיד. בהעדר רשות פלסטינית ובהעדר כוח פלסטיני להתגונן מפני ישראל, המוצא היחיד הוא התערבות בינלאומית, ומשלוח כוח שלום של האו"ם (לא של ארה"ב!!!) שיגן קודם כל על הפלסטינים, ובאופן עקיף על הישראלים, כי כל עוד הפלסטינים בסכנה גם אנחנו בלתי מוגנים.

אין לי כל ספק כי התערבות כזו תתפרש כניצחון פלסטיני, וממשלת ישראל מאוד לא תאהב אותה, בלשון המעטה, אולם ללא תחושת הישג מדיני משמעותי לפלסטינים אין כל סיכוי כי הסכסוך יירגע, ורק אז נוכל להתחיל לדבר, תחת מטרייה בינלאומית, על פתרון של קבע. מבלי לעצור את מעגל הדמים והאלימות, ומחזור הנקמה השבטית, אין כל סיכוי לכך. זו אחראיות העולם ובראש וראשונה של אירופה לעצור את ממשלת ישראל, ויש לה את הכלים לכך, הגיעה השעה לגלות גם רצון. כמה חודשים של חרם כלכלי יספיקו לשכנע את רוב הישראלים בתבונת המדינית של ההתערבות הבינלאומית. שתיקה בנסיבות אלה פירושה השלמה.


מאמר בנוסח דומה פורסם ב-"La Libre Belgique" ב-29.3.04 ודווח עליו בצורה מסולפת ב"מעריב", שמנעה מן הקוראים לקבל את הגרסה המקורית או מכתב הבהרות שלי. זהו הנוסח המקורי למעט תיקון קטן בפסקה הראשונה, המתחייב מחיסולו של רנטיסי. המאמר פורסם במקור באתר "הגדה השמאלית".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by