בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שואה? לא נכחיש זאת 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן חושבת שהצופה הישראלי האבוד לא צריך חיזוק נוסף לידיעה שדפקו אותו בשואה, אלא משהו שיעורר אותו לבדוק מה לעשות בכל האינפורמציה שדוחפים לו לגרון כל החיים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מצפייה בחלקו הראשון של "להתראות הולנד" נראה כי יוצרו וילי לינדוור, הולנדי יהודי, עשה את הסרט קודם כל בשביל עצמו. כדי לחשוף בעבורו, בדרכו ההולנדית נעימת ההליכות, את מה שהוא תופס כפרצופה האמיתי של מולדתו, פרצוף שונה מאוד מזה שמוכר לעם הכמעט יחיד שהצליח שלא לצאת עם מצפון מקושקש בפרמננט ממלחמת העולם השנייה.

כוחו של "להתראות הולנד" הוא לא בסקופ האינפורמציוני שבו, שכן רוב הישראלים הרי בין כה משוכנעים שכל העולם אנטישמי; כוחו נובע מהדואליות של היוצר. ללינדוור חשוב לנתץ את המיתוס, אבל עדיין לתת קרדיט במקומות הנכונים. את הדגש הוא שם על ההולנדים הפשוטים, אלו שמתארים את נהיגת הרכבות מלאות היהודים כחלק מהעבודה שהם לא באמת עצרו לחשוב עליו. את אלו שהצילו יהודים הוא מתאר כאמיצים. הוא לא רואה את האקטים שלהם כמובנים מאליהם, אלא כהתנהגות חריגה שהבוחר בה מקריב קורבן עצום. הוא מכיר בנטייה הטבעית לאדישות, מה שמאפשר, לצופה שמוכן לכך, לשאול את עצמו אם הוא היה עוצר לשפוך מלח למנועים של רכבות שעושות טרנספורט לעם אחר.

רק שנדמה שהתועלת שניתן היה להפיק מבחינת ההתמודדות המוסרית של עם, עלולה לטבוע בשמחה שבה אנחנו מנופפים בדגל השוב-צדקנו-כולם-שונאים-אותנו."להתראות הולנד" הספיק לעשות רעש לפני ששודר, וזאת על שום שוטר הולנדי זקן שפיטפט בו שטויות גזעניות ואחר כך התחרט ואיים לתבוע את היוצר. בארץ שודר הקטע, בהולנד תושמט הסצינה. בסנריו קטן זה די כדי להסביר את האבסורד שבהעברה המודרנית של אינפורמציה על השואה – מי אם לא ההולנדים זקוק לשמוע על שיתוף הפעולה הממושמע, לעתים אף הלהוט, של המשטרה שלהם בחיסול יהדות הולנד? אנחנו, עם זאת, לא ממש זקוקים לכך. וגם אם כל פיסת אינפורמציה חשובה, והיא אכן חשובה, צריך הרבה יותר ממלמולים של זקן עילג ואנטישמי כדי להרשים אותנו. וטוב מאוד שכך.

הדבר האחרון שהצופה היהודי-ישראלי צריך זה עוד חגורת נפץ של פאתוס וזוועה. הרי ריבוי סיפורי האימה מתחיל בשלב מסויים לבטל את עצמו. מה שהצופה הישראלי צריך זה לא חיזוק נוסף לידיעה שדפקו אותו, אלא משהו שיעורר אותו לבדוק מה לעשות בכל האינפורמציה הזו שדוחפים לו לגרון כל החיים. חייב להיות משהו משמעותי יותר לעשות איתה מאשר פרצוף כעוס.

ודווקא בשנים האחרונות ניכר שהטלויזיה מגניבה פה ושם לארסנל סרטים שמגרדים גם את הקורטקס ולא רק את בלוטות הדמע. "הנוער ההיטלראי", שישודר היום (שני) בערוץ 8, לדוגמא, מבטיח מבט בוחן על הליכי שטיפת המוח; טקס השואה האלטרנטיבי מעמיד אופוזיציה ראויה ומשלימה לטקסי בית הספר למיניהם; ואפילו נכס צאן הברזל של שידורי יום השואה, "הנחשול", משתייך לאסכולה הנכונה. רק שסביר מאוד שכל זה כבר לא משנה. רובנו הגדול, יהודים ישראלים מהדור השלישי ומטה, כבר מעט אבודים.

מתפלשים בפאתוס ומנופפים באימה, אנחנו מסיימים את מערכת החינוך עם ידע מקושקש ורנדומלי על השואה. ידע שכולל לא יותר מכמה שמות, כמה שורות משירים, שניים שלושה מספרים וציטטה של יאנוש קורצ'אק. ידע שכל מטרתו ודרך הנחלתו מובילים ליעד ברור, והוא שנסיים את שנותינו במערכת עם תחושת קורבן חזקה ככל האפשר.

הספקנות העדינה של ווילי לנדוור נופלת על אוזנינו הערלות, ששמחות לדחוף גם את ההולנדים למאגר הזדים ומדלגות בקלילות מעל שאלות שדורשות להישאל, אפרופו התמודדות מוסרית של עם. בפבלוביאניות אנחנו שולפים את השואה כשאנחנו חשים מאויימים ועומדים על שתי רגליים אחוריות כשמישהו אחר עושה כן, במיוחד אם יש בכך ביקורת עלינו. מערכת החינוך מוציאה אותנו עם כרטיס חופשי-חודשי של דפוקים ומשיבה ארצה מחזורים אחרי מחזורים של ילדים להוטים לעטות מדים.

בגיל 17 אנחנו מוצצים כל פיסת פאתוס ושבים מחוזקים, יודעים שאנחנו צודקים ולא מעלים על דעתנו לפתוח את העיניים ולראות מה בדיוק אנחנו עושים. סרטים עדינים ומחזות אלגוריים לא יוכלו למערכת החינוך שמעודדת להתעטף בדגל ישראל באושוויץ. מכל המקומות בעולם, דווקא שם נמצא לנכון לדבוק בסמלים ולשיר המנונים, כי בכלל לא ראינו לאן כל זה עלול להוביל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by