בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נקמת ערס קטן לא ברא השטן 
 
 
אחי רז

אחי רז עם 4 תפנוקים מוסיקליים חדשים לימי העמימות הגרעינית: חיילי הנקמה, פרינס, הבטא בנד וריצ'רד X

 
 
 
 
 
 
 
 
 

Beta Band: Heroes To Zeros

 
הליקון/Astralwerks

נדמה לי שאפשר לראות את החשיבות העיקרית של הבטא בנד בחיבור החיוני כל כך שהיא מספקת בין שני אתוסים מוסיקליים שנפגשים רק לעיתים רחוקות – המיינסטרים והשוליים. הסקוטים הם בטח לא הראשונים וברור שלא האחרונים לפעול עם רגל אחת בכל טריטוריה, אבל הם נמנים על מועדון לא גדול של יוצרים שמצליחים להשמע הכי טבעי ונינוח לכל מי שאוהב פופ אלמנטרי מחד, והכי מאתגר ובחזית למי שמחפש ריגושים אלטרנטיביים, מאידך.

באלבום השלישי שלהם, "Heroes To Zeros", הבטא בנד מבקשים להעביר הילוך, פותחים את הצליל שלהם בצורה ניכרת ונשמעים מלאי עזוז מתמיד. הסאונד העמום שאפיין אותם בעבר וגרם להם להשמע כמי שהוקלטו בתוך בר, מתחת לים, מקבל בעיטת ריענון לעצם הזנב, שמשדרגת אותו לנגיש ומעורר בהרבה. מי שאחראי לכך הוא כמובן החשוד המיידי שלכם למשימה, השלמה גרוניץ' של הפופ העולמי, נייג'ל גודריץ', שלקח אחריות על המיקס הסופי והמפוצץ של החומר שהבחורים הקליטו בעצמם.

לא ברור אם מעריצים אדוקים יותר ממני של הבטא בנד יגיבו בחיוב לסטייה הזאת מהתקן, שהותווה עוד אי שם בסוף המאה שעברה, אבל לטעמי מדובר בהחלט בצעד אמיץ קדימה. לא הייתי רוצה להשתמש במונחים נוסח "האלבום הטוב ביותר של הבטא בנד", שהרי שלושת האי-פיאים הם בכל זאת סוג של אבן דרך, אז אולי "הטוב ביותר במשותף", ו"בלי שום ספק הקוּלי ביותר". בלי שופ ספק.

לבסוף, בקטגוריית הפלגיאטים יש לשים לב ל"Troubles", ששואל בפתיחה שלו מהאחיות פיק, ול"Outside", שנפתח בדיוק כמו הסינגל האחרון של נ*ר*ד; בקטגוריית המי-היה-מאמין-שהם-יכולים-להשמע-ככה, האזינו ל"ליקוויד בירד". הארדקור.
 

Prince: Musicology

 
אן.אם.סי/Sony

אי אפשר שלא לאהוב את הגחמנות של פרינס. כבר משהו כמו עשר שנים שהוא דופק את המעריצים שלו מכל כיוון אפשרי, עם כל מני אלבומים קהים, תביעות שלא קשורות לכלום וסתם אקסצנטריות כללית, עד שיום אחד הוא אוסף את עצמו בהחלטיות, וכמו אדם שמתעורר מקומה וממשיך בשיא הטבעיות בנקודה שבה הפסיק לתפקד, פולט לפתע, לגמרי משום מקום, את התקליט הכי כייפני של החודש.

לא במקרה מצטט פרינס בשיר הנושא של "Musicology" שבריר מתוך "Kiss". יחד עם טוּר השלאגרים המתוכנן, החדירה להיכל התהילה של הרוקנ'רול והחזרה להפצה מסודרת בלייבל מהשורה הראשונה (לא אודיוקולאז' הפעם), הוא מכריז באלבום החדש על קאמבק היסטרי היישר אל עומקם של העניינים. במובן מסויים, שיכול להסביר לא מעט מהמהלכים האחרונים של הגמד החרמן, "Musicology" מתפקד על תקן של ניסיון להגיב בזמן אמת ליצירת המופת הכפולה של אאוטקאסט – לאו דווקא מוסיקלית, אלא יותר באיזורים התודעתיים של שרירים רפויים, נשמה חופשית ורוח דמוקרטית.

השירים פה נורו אחד אחד מלוע של תותח טריוּת. הFאנק מPאנקPנק ומבעבע בפוּל ת'רוטל, בלדות הסול והאר נ' בי – "Call My Name" או "A Million Days", לדוגמא – ממוקדות וממעטות להתחרבש, והאווירה הכללית היא של מישהו שמתכוונן ביזנס. הייתי אומר שהשיר השני, "Illusion, Coma, Pimp & Circums", יכול ללמד את ג'סטין משהו בהלכות הפלה לקרשים, אבל חבל על הילד – או כמו שהדוּד ניסח זאת: למה שלא תקשיב מדי פעם? אתה עשוי ללמוד משהו.
 

Richard X: Back To Mine

 
אן.אם.סי/DMC

מאלבום הבכורה המעולה של המאש-אפיסט הבריטי ריצ'רד איקס שיצא בשנה שעברה, ניבט מוסיקאי שמלבד טונות של כישרון, ניחן גם בטעם די מעולה, שיודע להעניק כבוד רב לכל מה שהוא טראשי, איזוטרי, אקסטראוורטי ובכלל, אחר. כמות האורחים ושפע הציטוטים הישירים והמוסווים שניתזו מהאלבום ההוא יכולים בהחלט להיחשב גם לאוסף השפעות, בלי לגרוע במאום, כמובן, מהמקוריות והתעוזה ששרצו שם.

לא מפתיע, לכן, שאיקס לקח על עצמו בתור משימתו הבאה להרכיב אוסף השפעות פר-סה, תחת קורת הגג של סדרת באק טו מיין. בניגוד לדת' אין וגאס, קודמיו על הפטיפונים של הסריה שהתקשקשו קשות בבוץ ההשפעות המודבק שלהם, ניכרת אצל איקס המודעות לחשיבותם של מושגי יסוד כמו עריכה, זרימה ומכנה משותף, כך שלמרות הריחוק הסגנוני בין פיט שלי לקליס, למשל, או איי מונסטר והוון 17, מצליח להתרומם כאן סט ראוי, עם לא מעט חיבורים הגונים.

ועדיין, כמו שאני רואה את הדברים, כוחו העיקרי של כל אוסף בסדרה הזאת ובמקבילותיה, הוא בחשיפה ראשונה לקטעים עלומים ואמנים לא מוכרים (כל אחד והחורים שלו, כמובן). אני, למשל, לא שמעתי מימי על ג'ונה לואי, שמתארח פה עם קטע סינת-פופ הורס מסוף הסבנטיז, כמו גם על דנטון וקוק, צמד שהתקשיתי מאוד לכרות עליו מידע, והנפיק בשנות השבעים קטע ספייסי ומבריק לחלוטין בשם "Tomorrow's World Theme". ואם יצאנו עם שני קטעים כאלה ועוד קצת כיף על הצד, דיינו.
 
 

חיילי הנקמה: סובארו פשע

שולטן

אלבום הבכורה של חיילי הנקמה, "סובארו פשע", הבטיח הרבה מאוד, בזכות הציוות של הראפרים החולונים המלכותיים למראה אבי "קאליבר" אזיקרי ועדי "דם חם" רוזנברג עם קבלני הלהיטים זאב נחמה ותמיר קליסקי והגיטרות של יהודה קיסר. התוצאה הסופית אמנם לא עומדת בכל הציפיות שאפשר היה לתלות ב"סובארו פשע", אבל גם לא לגמרי מאכזבת.

אחת הבעיות של האלבום הזה, שאפיינה גם לא מעט תוצרים של אתניקס, היא הניקיון ההפקתי המוגזם, שלא ממש הולך יד ביד עם האתוס הפרחחי הכללי שאמור היה לזרום מפה ביתר חופשיות. גם ריבוי האורחים, שלא כולם מצדיקים את נוכחותם כאן, פוגם בזרימה הטבעית ובהמשכיות של תקליט שהוא ברובו כיפי במידה משביעת רצון עם כמה וכמה שלאגרים, גם מעבר ל"אחת מאלף" ("פרחח צעיר" עם יוסי עדן, "אישה עובדת" עם מרגלית צנעני ו"תרקדי" המעולה מכולם, עם ישי לוי). קאליבר ודם חם יהיו ראפרים טובים יותר בעוד שנתיים-שלוש, אבל כבר עכשיו הם שמים בקפוצ'ון את האשכנזים של המחתרת הירושלמית, ומבלי להתלכלך בבריכה הלאומנית של סאבלימינל. גם כן סיבה לחפלה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by