בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קיל בילבי 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה טוען שבפסטיגל "להרוג את ביל" טרנטינו מיטיב לרצוח את דימוי האישה ההוליוודית, הגם שהוא בטוח שלא היה צריך לפצל את זה לשני סרטים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחרי הקונצ'רטו לחושים של "להרוג את ביל 1", סרט שהוא ערבוביה סכיזופרנית של ז'אנרים סגנוניים המצליחים איכשהו להתלכד, שהכניס את האקשן לאיזורים האירונייים בלי לשכוח לזרוק את האירוניה חזרה למתחם האקשן, התהדר בסצינות קרב ראוותניות והיסטריות – והיה אחלה באופן כללי – מחזיר אותנו "להרוג את ביל 2" לטרנטינו של הסצינות האינטימיות יותר, הדיאלוגים האופיניים, הסרקסטיות החריפה והברקות הליהוק.

דייוויד קאראדין, הלא הוא "ביל", מקבל קימבוק א-לה טרנטינו ועושה תפקיד מצוין. קאראדין היה כוכב סדרת הטלויזיה הסבנטיזאית, "קונג פו", בתפקיד קווי-צ'אנג קיין, נזיר השאולין הלוחם. טרנטינו שוב (ראו ג'ון טרבולטה ופאם גריר) מגלה את יכולתו לשלוף ליהוק נדיר, כזה המשלב שחקן מצוין עם קונטקסט תואם בהיסטוריה של הכוכבנות. גם מייקל מדסן, "מר בלונד" חותך האוזן מ"כלבי אשמורת", עושה כאן במובן מסויים קאמבק. זה לא שהוא נעלם מאז אותו תפקיד מהדהד ב-92' - למעשה היה קשה להימלט מהפרצוף שלו - אבל נדמה היה כאילו הוא סומן ע"י המלהקים כ"מר בלונד", ורוב תפקדיו נשארו מסביב לטיפוס המאוס ההוא ("דוני בראסקו", "מין מסוכן"). והנה טרנטינו מוציא אותו מהלופ שהוא עצמו הכניס אותו אליו, מרביץ לו תפקיד נוגד לחלוטין כאחיו השיכור והפתטי של ביל וגורם לו לתת תפקיד גדול.

"ביל 2" מונגד לקודמו באופן מובהק. בעוד שסצינת הקרב המרכזית של החלק הראשון מתרחשת במסעדה ענקית עם עשרות ניצבים, כאן הקרב המרכזי, מהיחידים, מתרחש כולו בתוך קרוואן מצ'וקמק עם שלוש דמויות. זה לא אומר שזו לא סצנה אינטנסיבית, עם כמה חיתוכים מרגשים, שכמו מוגבלת בכוונה למרחב הפיצפון מתוך אירוניה ואתגר סינמטוגרפי. גם הפסקול, על אף שמקורותיו דומים והקטעים המוסיקליים שחוזרים מהסרט הראשון, שונה מבחינה קונספטואלית. המוסיקה של החלק הראשון היוותה זרימה אקלקטית ובלתי-פוסקת בין קטעים וסגנונות, קולאז' עצמאי שהתאים לסיקוונסים הגרנדיוזים. בחלק השני חוזרת המוסיקה למלא תפקיד מסורתי יותר של תמיכה בתוכן הסרט, תוך שטרנטינו מעביר יותר דגש למשחקים מעודנים עם פס-הקול הלא מוסיקלי. כלומר, יש פה יותר רגעים של "שקט".

האקלקטיות הז'אנרית והציטוטים הקולנועיים ממשיכים גם כאן, אבל דווקא בגלל הקצב האיטי יחסית, המעברים נדמים חדים ובעלי נוכחות גדולה יותר. הפעם הצבעים החומים-כתומים להבחיל של מערבוני הספגטי האיטלקי מקבלים יותר מקום. גם ז'אנר הפילם-נואר מקבל מרחב מפתיע. ישנה אף סצינת שחור-לבן שמזכירה מערבונים קלאסיים של ג'ון פורד משנות ה-30, בה קאראדין ותורמן מקבלים One-שוט קלוז-אפ ארוך של דיאלוג מדויק. סרטי הקונג-פו גם הם מקבלים את הנתח הראוי להם. למי שיש עניין אינציקלופדי במחוות הספציפיות שמאכלסות את הסרט מוזמן לפנות לאתר הזה, שבו נמצאת רשימה ענפה.

ואחרי שעמדנו בקצרה על מאפייניו הצועקים של הסרט השני, ברצוני להאיר דווקא על צד אחר ביצירתו של טרנטינו, צד שבדרך-כלל נזנח בביקורת, בעוד שאינו זניח בסרטיו. רוב הביקורות עוסקות בעיקר בצד הקולנועי-צורני ומסמנות את טרנטינו כבמאי ריקני וחסר אמירה, או כגאון פוסט-מודרניסטי מאידך. מן הפרספקטיבה החיובית, כמו גם השלילית, טרנטינו נתפש כיוצר של קולנוע טהור, של קולנוע-למען-קולנוע, שכל עניינו בחפירה-תפירה ז'אנריסטית. ישנן סיבות טובות ומרובות לראייה כזו של הדברים, וסרט כמו "להרוג את ביל 1" בהחלט מחזק אותה (בהדר רב), אך גם ממנו מבצבץ מימד אחר, שיוצא לאור בבהירות רבה ב"ביל 2" ויותר בעידון ב"ג'קי בראון". זהו המימד האידאולוגי.

בשלב מאוחר של "להרוג את 2" יש לביל מונולוג על אהבתו לספרי הקומיקס של גיבורי-העל. מבלי לחשוף פרטים מרשיעים, אציין שהדמות מדגישה כי הדבר שהכי מושך אותה בקומיקסים הללו הוא דווקא הרובד המיתולוגי. כוונתה היא למבנה האידיאולוגי הרחב שמשתמע מהקונפיגורציה הבסיסית של הדמויות והעולם שהן נתונות בו. קונפיגורציה זו מהווה אלגוריה, דגם מייצג של החברה. טרנטינו בסרטיו אכן עוסק באופני-ייצוג קולנועיים, אך גם באופני-הייצוג של מגזרים חברתיים ומגדריים שונים בקולנוע הפופולרי. יותר מכך, הוא משתמש באופני-ייצוג לא-הוליוודיים מז'אנרים שוליים, כדי להציב אלטרנטיבה אידאולוגית למיינסטרים. כך הוא עשה ב"ג'קי בראון" כשתיאר באהבה את סיפור גאולתה של אישה שחורה מכבלי המבנה הגברי של החברה.

מבנה אלגורי של סרט לא מכונן ע"י העומק של הדמויות או המורכבות הספרותית, אלא מתוך היכולת לייצר באופן משכנע דימויים סטראוטיפיים של היחסים החברתיים. כך, למעשה, פועל כל סרט הוליוודי "שטחי" גם כסוג של סרט תעמולה אידאולוגי. מתוך גישתו הפוסמודרנית, שואף טרנטינו לא לפירוקו של הסטראוטיפ - אלא דווקא למניפולציה שלו לכיוונים חתרניים (ואלו קיימים אפילו ב"ספרות זולה"). "קיל ביל", כמיקשה אחת, הוא סרט פמיניסטי מובהק, המבקש לשסע את דימוי האישה ההוליוודי הקלאסי שעדיין שולט בכיפה (ראו ג'וליה רוברטס ב"אושן 11"). הרבה מעבר לכך, דרך מסע הנקמה של תורמן, נרצחים גם הדימויים של "האשה החדשה" (לוסי-לו, ויויקה פוקס, דאריל האנה) כמשרתים את מבנה העל הגברי (ביל). במובן מסויים, "קיל ביל" הוא גרוטסקה של האלגוריה שמתוארת ב"ג'קי בראון". את הדיון בהבדלים המהותיים שאכן קיימים בין המבנים של הסרטים הללו איאלץ להשאיר ליריעה רחבה יותר.

ל"קיל ביל 2" יש גם כמה חסרונות. הסוויץ' שנעשה כאן ביחס לסרט הראשון מעולם לא מצליח להתממש לגמרי. הפעם סיפור הגאולה אמור לתפוס מימדים יותר אישיים, במיוחד בסצנות הסיום, אבל משהו נשאר מפוספס במעורבות הרגשית (ושוב חשוב להדגיש שעל ה"בעיה", או שמא ה"עיקרון" הפוסטמודרני הזה, טרנטינו כבר התגבר בדרך מתוחכמת יותר ב"ג'קי בראון"). ישנה בהחלט גם תחושה של כמה סצינות מיותרות או ארוכות מדי, ובסיום נשארת הרגשה מעט חמוצה, משום שנדמה שאותם חומרי הגלם היו יכולים להיערך בצורה שהיתה מוציאה את הסרט קצת יותר יצירת-מופת.

דעתי הנחרצת היא ש"קיל ביל" היה צריך להיות אפוס אחד באורך שלוש שעות וקצת עם הפסקה באמצע, כפי שתיכנן טרנטינו מלכתחילה. בחלומי הרטוב אני הוזה תקדים: טרנטינו יתעשת ויבין את שצריך להיעשות. הוא ישחרר את "קיל ביל: גרסת הבמאי" כסרט אחד, שילוב קצר יותר של השניים המקוריים. אם מישהו מעוניין להתחיל להרים עצומה בעניין הזה, יאללה. טרנטינו אוהב תקדימים מהסוג הזה, יש סיכוי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by