בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הסיבה החמישים ושש 
 
 
חנוך הירש

חנוך הירש עשה כבוד למשה קצב והסתנן לצילומי "הדרן לנשיא", ספיישל יום העצמאות של ערוץ 1, אבל יצא הלום בעיקר מביצועיו של רב-המברכים, בנימין נתניהו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בכל לילה לפני שהם הולכים לישון, מלטפת גילה קצב את שיערות חזו של נשיא המדינה ואומרת לו, "אתה כל כך חזק משה. אתה חי חיים מלאים, חיי עשייה והגשמה. האידאולוגים (כך בני משפחתו של הפונקציונר מכנים את אויביו הפוליטיים; ח.ה), לעולם לא יידעו לפרגן לך".

ובכן, סוף סוף זה קורה. נשיא המדינה משה קצב זוכה לתוכנית "חיים שכאלה" משלו. השיטה להטמעת דמותו הפומבית של משה קצב בתודעתו של הציבור משולה לסימון המטרה מסביב לחץ שנקלע. קודם כל מכתירים אותו כנשיא. אחרי זה, כשבאים המלעיזים ושואלים מה הוא עשה שהופך אותו ראוי להיות נשיא, עונים אנשיו, "על מה אתם מדברים? משה קצב הוא אחד מנשיאיה של מדינת ישראל". אחרי זה יבואו הכלבים הנובחים וילינו – "למה מגיע למשה קצב 'חיים שכאלה'?". או אז ישיבו תומכיו, "נו באמת, מדובר בנשיא המדינה, באדם שעושים עליו חיים שכאלה, ודאי שחייו מרשימים".

ה"חיים שכאלה" של משה קצב צולמה בתיאטרון ירושלים. ארזתי את המטלטלים שלי ונסעתי לעיר הזאת שהקימו ליד האומן 17. אחרי ההתברברויות המתבקשות בין רחוב אגריפס לעמק רפאים, מצאתי את תיאטרון ירושלים. בדרך נאלצתי להיעזר בעוברים ושבים שענו לי בשפה המקומית והחזירו אותי אחורה לטראומה של החופשה בפאריז. נכנסתי לאולם שהמה אנשים ומולי נפרשה ישראל השלישית, במקרה הטוב. מאות בני ישראל ישבו שם על צאנם וטפם. לחלקם היו צידניות עם אוכל ומעטים גם לעסו גת. באוויר עמד ריח חזק של חוביזה.

התיישבתי במקום המעולה שלי, שורה שנייה ליד המעבר. על המושבים שלפני היו שלטים עם השמות: רובי ריבלין, אורנה פורת ואורי אבנרי. במושבים האלה ישבו שלושה גברים נמוכים, שחומים וחובשי כיפה. מסביב התרוצצו נשות ההפקה הלחוצות. ניסיתי לאבחן את ההבדל בין נשות ההפקה של הערוץ הראשון לבין נשות ההפקה של ערוצי טלוויזיה אמיתיים. להפתעתי, נשות ההפקה של הערוץ הראשון לחוצות כמו העמיתות בערוץ השני - ההבדל הוא שברוממה כל נשות ההפקה הן בהריון, כנראה מחשש שיפטרו אותן.

אחת המפיקות ניגשה אל הגברים שישבו בכיסאות שם אורנה פורת ורובי ריבלין וביקשה מהם בנימוס להתיישב במקום השמור להם. השלושה הביטו בה בעיניים גדולות, כאילו אינם דוברים את השפה. פניתי להביט שמאלה. בין השורה השנייה לשלישית ניצב מסך טלפרומפטר גדול, שדרכו אמור היה המנחה להקריא את קטעי הקישור. שני גברתנים שהמסך עמד בינם לבין הבמה, ניסו לעקור אותו ממקומו. סכסוך המושבים, שעוד געש לפני, נפתר רק כשהובטח לקופים מקום ישיבה חלופי. שניים מהם לא הסכימו לקום עד שאשת הפקה לא תלך עם השלישי והוא יראה במו עיניו שיש שלושה מושבים פנויים ובמיקום טוב.

בשלב מסויים תפס המנחה יואב גינאי את מקומו על הבמה והתוכנית התחילה. גינאי הכריז על נשיא המדינה ואילו זה הפציע ממרומי היציע ונעמד עד לקבלת הקיו. זה היה רגע כמעט מכונן. נשיא המדינה, האזרח מספר אחת, עומד בישבן מכווץ, נרגש כנער בר מצווה ומחכה לקיו מבמאי טלוויזיה שהוא בסך הכל עסקן של רשות השידור. אם אי פעם אמירה על יחסי תקשורת-חברה-הנהגה צומצמה לפריים ויזואלי אחד, אזי היה זה הרגע.

הנשיא קיבל את הקיו שלו וצעד אל עבר הבמה, כשבבדרך הוא עובר על פני השורה הראשונה ולוחץ כמה כפות ידיים נרגשות ומיוזעות. גינאי שאל את הנשיא אילו פרצופים מוכרים ראה פה הערב. הנשיא הביט אל מאסת האנשים שנחבאה מאחורי תריסר פרוז'קטורים, צמצם את עיניו ונראה היה שהוא מתקשה לענות על השאלה. בינתיים הסתכלתי הצידה, ומירכתי האולם התקרבו אלי שני אנשים מוכרים להפליא. לקח לי שניה לקלוט שמדובר בבנימין ושרה נתניהו. ביבי ושרה תפסו את מקומם בשורה שלפני.

נתתי מבט במאבטחים שקרקרו מסביב והבחנתי שכמו המיתוס על כלבים ובעליהם, כך גם אישים מאובטחים ושומריהם האישיים. המאבטח של הקצב נראה עמום במקצת וניכר שהוא סיים את הקורס בציונים עוברים אבל לא יותר. המאבטח של ביבי (שישב מימיני) נראה בן-זונה מקצוען ואילו המאבטח של רובי ריבלין נראה שמנמן, מצחיק ושמח.

על הבמה גינאי הזמין את ריטה לעלות ולשיר. מהבקרה הודיעו לו שהיתה בעיה בסאונד ושהוא צריך לחזור על המשפט. גינאי מיד אמר את אותו המשפט שוב והנשיא הביט בו כבאדיוט. ריטה עלתה על הבמה והתחילה עם הענטוזים שלה. על אף סלידתי מהאישה הזאת, אני חייב להודות שלפעמים יוצאת ממנה מיניות היסטרית, בעיקר כשהיא רוקדת ומניפה את השמלה במרחק שני מטר ממני ואני מצליח לראות את מעלה ירכיה ואת תחרת הביריות שלה. בשורה שלפני ביבי כמעט נחנק.

לכל אורך התוכנית ניסיתי להקשיב להסתודדויות של ביבי ושרה ולא מצליח לשמוע. שמעתי את הקול, את האינטונציה, את הניגון - אבל לא הצלחתי להפוך את זה למילים. זה מאוד מתסכל, שתדעו. מדי פעם הצלחתי לקלוט את נחירות הבוז של ביבי. מדברים על תואר "חבר הכנסת הסובלן והאדיב" שקיבל קצב, ביבי נוחר בבוז. מזכירים את ההפיכה ברוסיה אליה נקלע קצב כשר תחבורה, וביבי נוחר בבוז.

בשלב הזה התחלתי לתת למשענת של שרה קטנות עם הברך. הנוהג הזה לא נגמר עד שלא קיבלתי ממנה את מבט החצי סיבוב. על הבמה החזיר יואב גינאי את קצב לימים של קליף ואלביס. גינאי הזכיר שקצב היה ממחנה אלביס ואילו הנשיא מיהר להכחיש ולהגיד שאהב את שניהם. הרי הוא מגשר ולא מחבר. הנשיא הזכיר את התוכנית "ד"ש עם שיר", וביבי נחר בבוז. עכשיו על המסך הופיע מערכון "כלא 6" של הגשש החיוור. רובי ריבלין המהם בעליצות את המילים ואילו ביבי הביט במסך משתאה. אין ספק שזו הפעם הראשונה שהוא ראה את שלושת האנשים האלה. זה בטח הצית במוחו זיכרון ישן מהאחים מרקס אבל יכולתי לחוש את הרתיעה שלו משלושת הלבנטינים האלה.

לבסוף עלה ביבי לבמה ונתן את השטיקים המוכרים שלו. אני חושב שהצלחתי לפצח במידה את הסוד הנתניהואי, ואת תגליותי אחלוק עמכם: כשפינוקיו משקר האף שלו מתארך; כשאריק שרון משקר, האף שלו מתחיל לקפוץ לכדי עווית היסטרית. גיליתי שכשביבי משקר, שרה מתגרדת. הם עובדים נפלא ביחד ולפחות לכל אורך הזמן שאני ביליתי איתם באותו ערב, הם לא אכזבו. הביבי סיפר על ימיו כשגריר באו"ם ועל היום בו לקח את קצב להצגה בברודוויי, שכן "מה כבר יש לעשות במנהטן בערב?", ואיך שסיים את המשפט שרה נכנסה להתקף צרעת קליני. נראה שהיא יודעת בדיוק מה יש לביבי לעשות במנהטן בלילה.

נתניהו גמר על הבמה את הריקוד הקטן שלו. לא מובן לי למה האיש הזה, שכולם יודעים שהוא חסר לב, מתעקש להגיד דברים רגשניים שגם מפי יהורם גאון היו נשמעים כקיטץ' צבוע. הוא סיפר עד כמה הוא מעריץ את אימו של הנשיא קצב, "אדם שלם ומלא נתינה", ושרה כמעט פצעה את עצמה באיזור העורף. לפני שהם חתכו, הצלחתי לשמוע את שרה לוחשת לרובי ריבלין, "אין דבר, זה תיכף נגמר". לא נשארתי לראות איך זה נגמר. מבחינתי המסיבה נגמרה כשהזוג המלכותי עזב את הבניין, או כשקצב הושבע לנשיאות. תלוי על איזו מסיבה מדברים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by