בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מישהו מתכבד להדליק את הבוילר? 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד דמעה ורגשה מול הטקס האורגזמתי של הדלקת המשואות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מצבה של הציונות מזמן לא היה טוב כפי שנראה במופע המרכזי של יום העצמאות ה-56 של מדינת ישראל, טקס הדלקת המשואות. בין מחול שדים וגנריאני לטקס בצופים הלוקח את עצמו ברצינות יתרה – משהו בטקס הזה תיקתק כמו שצריך. בפסגתה של הבמה המרכזית, שהחליפה אורות וצבעים, התנוסס מגן דוד. מעט יותר למטה, בדומה לכנפיים, נמתחו שני עברי הבמה, עליהם התנוססו כתובות צופיפניקיות לא ברורות כ"חזק מתנים" ו"אמץ כוח מאוד". בצדדים – דגלנים, ובטבורו של המבנה הדרמטי ניצב אחר כבוד רובי ריבלין.

כמו בסצינה האורגזמתית המסיימת את האופרה הווגנריאנית "פרסיפל", הסתופפו מול ריבלין המסור חברי מסדר הגביע הקדוש – הדגלנים, המאבטחים, ואחריהם אלפי הצופים שישבו בנימוס ביציעי הר הרצל והשתחוו. ריבלין פצח בנאום מרגש, רומנטי, עז ומזוקק כמו שהציונות, אידיאולוגיה גרמנית מהמאה ה-19, יכולה להיות. "אחי ואחיותי הישראלים", הוא פנה אל הקהל, והוסיף גם "מחניתה ועד כפר דרום, מנגבה ועד קריית ארבע".

ריבלין השוויץ מוקדם יותר שבכוונתו לומר את אשר ליבו בכל הנוגע ל"התנתקות" במהלך הטקס, אבל אני כבר הייתי מאולחשת היטב. "מקלט מהאנטישמיות", "אם תרצו – אין זו אגדה" וה"מאבק ודם" עשו את שלהםף וגם למנגינת ה"אנו נושאים לפידים" היה את האימפקט שלה. התמסרתי. ממילא אף אחד לא מחה על ניצול התפקיד למטרות פוליטיות. הנחתי שלו היה מדובר בהתבטאות סמולנית, כיתת היורים הצקצקנית היתה עוטה מדים ועולה על רחבת המצעדים של הטקס. מכיוון שבסך הכול מדובר בימני, אחד משלנו, גבר גבר ותותח, שתקו גם המוזות וגם התותחים. בעצם, לא בדיוק שתקו, אלא קראו קריאות עידוד. מדליקי המשואות לא התרגשו גם הם, ועלו לפי הסדר.

אבל אני אשה תחת השפעה. הבו לי את אסתר רוט-שחמורוב – אידיאל, אייקון ציוני קלאסי – טראגי, חסון, נחוש; הבו לי את רלף קליין ומיקי ברקוביץ'; את אלי אוחנה וטל ברודי; את יעל ארד ואלכס אוורבוך. הטקס השנה עמד בסימן הישגים בספורט, וזה הזמן באמת להתנער מגוף היהודון הגלותי, ולהתמסר ליהדות השרירים. מדליק המשואה האחרון, שאת שמו לא קלטתי, היה גם ספורטאי וגם קצין – חלומו של הרצל התגשם. וכדי שלא תגידו שאנחנו מדינה גזענית, הובא גם איזה ילד בדווי שנראה קטן מדי לגילו (תוצאה של תשתיות לקויות? שירותי בריאות כושלים?) שהדליק משואה לצד קיבוצניקית צפונית. למרות הכוונות הטובות, זה לא עבד. כשהגיע הרגע הבחנתי שהוא לא שר את התקווה, אבל למה להעכיר שמחה ביום שכזה.

נקודה אחת, שעל אף האקסטזה לא יכולתי שלא לשים לב אליה, היא תסמונת האב המת והאם השורדת. 12 משואות הודלקו אתמול, לא זוכרת כמה אנשים זה יצא בדיוק, אבל כל מדליק משואה – למעט הילד הבדווי והקטינה הקיבוצניקית – החזיק בארסנל אבא מת, ואמא שתיבדל לימים ארוכים. מה זה אומר על הציונות? האם גברים ציוניים מתים מהר? ואיך בדיוק שורדות האמהות? שאלה זו, כמו שאלת הילד הבדווי (מה בדיוק אמורה לשרת הבאתו לשם, זה מה שיראה לעולם שאנחנו לא מדינה גזענית?), תישאר לא פתורה, לפחות עד שישתלטו הפוסט-ציונים על האקדמיה הישראלית.

כשירד מדליק המשואה האחרון, נמתחו כולם לדום לכבוד שירת התקווה. אלפי אנשים ישבו שם, ביציע של המתחם. אף אחד מהם לא חשב שזה קצת הזוי לערוך חינגה בבית קברות, לרקוד על הקבר של הרצל. כולם עמדו, חלקם הצדיעו. לרובי ריבלין היו דמעות בעיניים. האמת היא שגם לי. אחרי שזה נגמר, נסגר הצוהר, הפורטל, אם תרצו, לאותה רומנטיקה טהורת לב שהיכרנו מסיפורים של סבים, או מהאגדות שטיפטפו לנו למוח במערכת החינוך. כמו אי נעלם, שכולו מציאות פנטסטית; כמו אותה ארץ אוטופית שפינטז עליה הרצל, ושרובי ריבלין מתעקש להנכיח בארץ ישראל השלמה ושיזדיינו השלושה מיליון ערבים שנתקעו לו בין הרגליים ושדופקים לו את הפנטזיה על כיבוש השממה. זהו. נגמר.

נשארנו עם כמה דגלנים שהולכים ועושים צורות גיאומטריות. די מפגר. המסדרים היו לטקס כהידלדלות איברים. אחרי הגודש, הזקפה המלאה, הריגוש בתחילתו, הגיע הפורקן בדמות שירת התקווה. אחר כך נותרנו עם כמה דגלנים שעמדו בצורה של אותיות. לאות מצוינות ראוי רב נגד צדוק שוקר, האיש שכבר 20 שנה מצעיד אנשים למחייתו בטקסים שכאלה, ואדם נראה כמי שלוקח את עבודתו ברצינות תהומית. השוטר אזולאי, מאחוריך.

באמצע הטקס, לפני שעלו מדליקי המשואות, היתה תקלה במערכת החשמל, וכל הבמה היפהפיה הוחשכה לכמה שניות. זו היתה תקלה, כך מסתבר, אבל למעשה, היו אלה השניות החשובות ביותר בטקס. האם הערבים עומדים מאחורי זה? שמעתי את הקריין מתאפק, המחשבות האלה עמדו גם לו בראש, אני בטוחה, הוא רק לא רצה לפדח את עצמו בשידור. הערבים. הם כמעט מחצי תושבי המדינה הזו – אם סופרים גם את הנתינים חסרי הזכויות בשטחים הכבושים – ובמשך כל הטקס לא היה להם שום תיעוד. הפסקת חשמל של כמה שניות הנכיחה אותם כמו שאף טקס ממלכתי לא ינכיח, כפי שהם נתפסים באמת בעיני הציונות: איום אפל, מטיל אימה ופחד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by