בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ב-68 המצאנו את ה-69 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה סבור כי ב"החולמים" משתמש ברנרדו ברטלוצ'י בסקס של צעירים כדי לקדם זיקנה מחשבתית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרד הסטודנטים של מאי 1968 בפריז הוא הרקע מאחורי (והרחק מאחורי) סיפור הנעורים של "החולמים", סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י. אכן, כפי שהצנזורה האמריקאית קבעה, זהו סרט "למבוגרים בלבד". אנחנו נאמץ את ההגדרה הזו ולא בגלל העירום המלא, אלא בגלל שזה סרט שעסוק בלהיזכר בזמן שבו ה"מבוגרים" של היום היו הנוער המורד, והוא מתאר את התקופה ההיא בנוסטלגיה צבעונית-מינית מצד אחד, וכחלום אינפנטילי-מיני, שכל בורגני מיושב הבין שהוא צריך להתעורר ממנו, מצד שני. פרספקטיבה עייפה למדי.

מדובר על סיפורו של מאתיו (מייקל פיט, "ילד רע"), סטודנט אמריקאי בפריז וחולה-קולנוע, שמתחבר עם התאומים איזבל (אווה גרין) ותאו (לואי גרל) באתר הבילוי היחיד שלהם - הסינמטק. כשהוריהם של השניים יוצאים לחופשה, הם מזמינים את מאתיו לעבור לגור איתם. החבורה מעבירה זמנה בשעשועוני-טריוויה קולנועיים שהופכים חיש-מהר לאמת-או-חובה. המיניות המשתלחת של האחים מפתה את מתיו אל תוך אורגיה פתולוגית שבה אהבה, קנאה וזיקפה משחקים בכיסאות מוסיקליים.

ברטולוצ'י מנסה לצייר לנו כמה קול היה לראות סרטים ישנים בסינימטק הפריזאי (אפילו היה מותר לעשן) ולהעריץ את הבמאים של "הגל החדש" של הקולנוע הצרפתי (גודאר, טריפו, שברול...) שחונכו גם הם באותו מוסד קולנועי-ארכיוני שניהל אנרי לנגלואה. הסרט מתחיל בתיאורה של הפגנה שהתקיימה נגד פיטוריו של לנגלואה מהסינמטק מטעמים פוליטיים. צילומים ארכיונים מההפגנה האמיתית שהתקיימה ב-1968 (כמה חודשים טרם המרד) משולבים עם שיחזור עכשווי, ובשניהם השחקן ז'אן-פייר לאו (שכיכב בסדרת סרטים של טריפו וב"הסינית" של גודאר), אז צעיר והיום מבוגר, מקריא נאום בזכותו של לנגלואה ונגד המערכת הפוליטית. זה היה רגע שבו הקולנוע המודרני השתרבב עם פוליטיקת שמאל רדיקלית, דבר שבא לידי ביטוי בסרטיו המאויסטים של גודאר מאותה התקופה. מאתיו, תאו ואיזבל מתרגלים את הרגע הזה בניהול מנאז'-א-טרואה של סקס, קולנוע ופוליטיקה, אך לפי תפישת עולמו של ברטולוצ'י, האחרונים הם רק תירוץ בשביל הראשון.

הרבה יותר נחמד לדבר על ההקשרים ההיסטוריים של הסרט הזה, בגלל שכל מה שקשור לו עצמו אינו מוצלח במיוחד. התסריט, שעיבד גילברט אדייר מתוך ספרו שלו, מפלרטט עם המגוחך ומתחיל בגלוי עם הלא-אמין. המשחק הנבוך של פיט וגרין מרושש את לואי גרל מאופציות אקטואליות למימוש הפוטנציאל. הצילום המצועצע, האסתטי-עד-מוות והאופייני לבמאי האיטלקי המהולל, מעיק כאן מתמיד, ומתיש גם השימוש הסיטונאי במראות שממסגרות דמויות. הסרט מספיק להצהיר את כל אמירותיו הפסיכולוגיסטיות קצת אחרי חציו, ומתיר אותנו מבואסים לעוד שעה נוספת לבד בדירה עם היבשושים.

ברטולוצ'י מצטט בגלוי ובמוצהר דרך ה"שרייד" הקולנועי מכל מיני סרטים אהובים עליו, ולמעשה מדביק קטעים מהסרטים ההם שמתחברים בצליעה אל ההתרחשות. יש שם קלאסיקות הוליוודיות כמו "המלכה קריסטינה" (1933) עם גרטה גרבו, "ונוס הבלונדינית" (1932) עם מרלן דיטריך ו"פריקס" (1932) של טוד בראונינג ("דרקולה"). ישנה גם הדבקה מ"מושט" (1967) של רובר ברסון.

אך המצוטט העיקרי כאן הוא ז'אן-לוק גודאר, שהיווה השפעה אדירה על ברטולוצ'י בשנות השישים המוקדמות, והדבר בולט בסרטו "לפני המהפכה" (1962). הבמאי הצרפתי הפך מעין דמות-אב קולנועית לאיטלקי הצעיר, עד שהשני החליט לחפש את הקולנוע הייחודי לו. גם "עד כלות הנשימה" (1960) וגם "חבורה נפרדת" (1964) הגודאריים מודבקים ב"החולמים" עם איזכור מיוחד, ולמעשה דומה שהסרט כולו הוא מחווה ל"הסינית" (1967). גם שם מתוארת חבורה של בורגנים צעירים שמדמיינים עצמם מהפכנים, רק שגודאר ניצל את האבסורדיות של הסיטואציה ההיא דווקא כדי להעביר תכנים פוליטיים..

"טנגו אחרון בפריז" (1972), סרט שיחד עם "הקונפורמיסט" ו"האסטרטגיה של העכביש" (שניהם מ-1970) סימן את הסגנון הברטולוצ'אי, חולק עם "החולמים" את פריז ואת הארוטיקה, אך גם את סגירת החשבון עם גודאר. ב"טנגו", ז'אן פייר לאו (הנ"ל) משחק במאי צעיר ומגוחך שמצלם את חברתו לחיים ללא תסריט או תקציב, ומהווה קריקטורה לעגנית של גודאר ושיטותיו הקולנועיות. ב"החולמים" ברטולוצ'י מנסה לחלוק כבוד לקולגה, אך מגחיך אותו בשנית. תאו, שמאחוריו נמצא לאורך רוב הסרט פוסטר של "הסינית", הוא שוב עוד סוג של גודאר-אינפנטיל, שעמו מתווכח ברטולוצ'י באמצעות קולו הבוגר יותר של מאתיו.

רק שכל הבגרות הדידקטית הזו מגיעה לכדי זיקנה מחשבתית. לא מספיק שהשעמום מצליח להיות אלמנט בולט יותר מהסקסיות בסרט הזה, אלא שהוא גם לוקח רגע היסטורי-קולנועי מיוחד במינו ומבטל את כל התקפות שלו עם המתקתקות, הא-פוליטיות והרדוקציה של כל אמת לסקס. ובכל זאת, מדובר בסרט טוב יותר מסרטו האחרון, "התקרבות". כל הכבוד ברטו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by