בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ראובן רייכמן, מדברים ממשרד ראש הממשלה 
 
 
ראובן רייכמן

אלמלא החליק לפני שבועיים באמבטיה, לא היה מזדקר ראובן רייכמן להכיר את התגלית החדשה שלו, פיני גרשון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אינני מומחה לכדורסל, אבל קליעות עונשין אני אוהב מאוד. הדרך אל הסל פתוחה, אך לשחקן אסור לצעוד לכיוונו אפילו צעד אחד. הוא עומד לרגע, מבודד בין חבריו ויריביו, מכדרר בכוח את הכדור. איבריו מהבילים, ועורו החלק נוצץ באלפי טיפות זעירות של זיעה. ואז, בתנועה אחת, הוא קד מין קידה משונה, מרחף לשבריר שנייה באוויר ומניף את הכדור בזרועותיו, חושף שתי תלוליות שיער חום בבית שחיו, הממצמצות לרגע באור כמו ערוות מבוישות.

אני פטריוט, אבל עלי להודות שברגעים כאלה התגלתה אתמול בגמר אליפות אירופה עליונתם של שחקני סקיפר בולוניה על המכבים. הגופיות הכחולות מיסגרו היטב את השקע בעורם הלבן, שכאילו סותת בשיש, ובו נח צרור דק של שיערות רכות ולחות. צהוב מתאים רק לכהניסטים ולבננות.

את הפלא המתוק, הכפול, המתחבא תחת זרועותיהם הארוכות של שחקני הכדורסל, לא הייתי זוכה לראות אלמלא ידידי החדש, פיני גרשון. ואת פיני לא הייתי פוגש אלמלא החלקתי לפני שבועיים באמבטיה וסדקתי את אגן הירכיים שלי. מאז עוד לא לבשתי תחתונים.

אני שוכב עכשיו על מיטת מתכת גדולה בחדר ההמתנה לרנטגן בבית החולים איכילוב בתל אביב. אין מקום בחדרים הרגילים, וממילא אני לא צריך טיפול מיוחד. בסך הכל אסור לי לזוז כדי שהעצמות יתאחו כמו שצריך. יש פה עוד שתי מיטות, ובשעות הלחץ גם הרבה חולים ופצועים שממתינים לצילום, אבל כולם יושבים מכונסים בכאבם, ולא מדברים כמעט בכלל. לי לא כואב, אבל גם אני שותק. רק לפעמים אני מוציא מטבע של 5 שקלים מתחת למזרן ומבקש מצעיר חולה שידחוף את המיטה שלי לכיוון מכונת השתייה. אני משלשל את המטבע לחריץ, והבחור שולף בשבילי את הפחית ודוחף אותי בחריקות בחזרה למקומי הקבוע.

לתוך השגרה השקטה הזאת חדר השבוע איש קטן ועצבני. צעדיו הנמרצים במחלקה העבירו גלים של רטט בכרסו, כאילו היא מתקשה להדביק את המהירות שבה זז. הוא נראה מבוגר ועייף: שיערו הלבן והקצר סתור, ושתי עיניו הקטנות אדומות מאוד. דמעות חומות זלגו מהן ונקוו בקמטים העמוקים שנחרצו בין זוויות פיו לשורש אפו. הוא החזיק ביד את מסמכי בית החולים, ובצעד החלטי נתקע במיטה שלי. "ינעל ראבקום", צעק בתסכול. "אני מסתובב פה כבר שעתיים ועוד לא מצאתי את הרופא עיניים המחורבן".

"תירגע, הוא בניתוח", אמרתי לו.
"מה ניתוח?", התעצבן, "אני מאחר לאימון".
"שב, בובקי, תנוח". הוא היה כל כך נסער. "גם ככה יש פה עוד ארבעה אנשים לפניך".
הוא הסתכל מסביב במבט אטום, ואז פשוט משך את עצמו והתיישב לי על המיטה. רציתי להעיף אותו משם אל אחד הספסלים הריקים, אבל אז ראיתי שמהמכנסיים הצהובים והקצרים שלו זלג החוצה אשך ענקי וחלק.

"אני אשכרה לא רואה כלום", הוא אמר, וכיסה את עפעפיו בכפות הידיים.
"מה קרה לך?" התעניינתי.
"נכנס לי גוף זר לעין", אמר. "שיבוא כבר הרופא המזוין, למען השם".
"תסתכל בינתיים בעין השנייה", הצעתי לו במעשיות.
"שתי העיניים", הוא המשיך להזיל דמעות, אבל קולו היה עצבני ורגיל, "נכנסו לי דברים לשתי העיניים".
"אתה רואה אותי?", שאלתי והתבוננתי באשך שלו, שהתכווץ במהירות. כנראה היה לו קר מחוץ לקן. "לא", השיב האיש במרירות, מוחה את דמעותיו, "אני רואה רק צלליות. שאלוהים ישמור, כולם כושים פתאום".

השיחה הקלילה שלנו הסיחה מעט את דעתו מהעיוורון הזמני שנפל עליו. הוא אמר שקוראים לו פיני גרשון, וכשלא הראתי שום סימן הוסיף, בוכה, "מאמן מכבי תל אביב". הוא סירב לומר לי מה הדבר האחרון שראה, והסית את נושא השיחה לכדורסל, לא מתייחס לד"ר גבי, שבא לביקור הערב.

"לא מפריע לך שאתה רק מחלק הוראות בקבוצה? אתה לא רוצה לשחק קצת בעצמך, להרגיש את הכדור?", שאלתי אותו בעוד ד"ר גבי, כהרגלו, מסיר את הסדין מעלי, חושף את הגבס שעוטף את כל אגן הירכיים שלי, ומנגב בסמרטוט לח את ישבני ואת איבר המין שלי, שמציצים מבעד לחורים גדולים שנקדחו בחומר הקשה והלבן.

כל דמעותיו של גרשון לא יוכלו להמיס את הגבס שלי. הפעם ד"ר גבי לא קשר אותי למשקולות שירימו אותי מעט באוויר. לפעמים הוא משקה אותי באלכוהול רפואי, מסיר את מכנסיו ותחתוניו, עולה על המיטה וגוהר מעלי כשהחוטים המעלים ומורידים אותי בידיו. הוא מכוון את איבר המין שלי אל פי הטבעת שלו ומושך בחוטים, ומרפה מהם, וחודר חלילה. "מי קבע שהסלים במגרש צריכים להיות כל כך גבוהים?", שאלתי את פיני. "ככה רק מעטים יכולים להשתתף. תשימו את הסלים חצי מטר יותר נמוך וגם אנשים כמונו יוכלו לשחק". פיני ציחקק ומחה עוד דמעה.

כשד"ר גבי גמר איתי, הוא פנה אל פיני וביקש את הטופס שבידו. "אתה גם רופא עיניים?", שאל איש הכדורסל בהפתעה, אך ד"ר גבי לא ענה לו. הוא עיין בטופס, הוציא פנס קטן מכיס החלוק והפך לו את שני העפעפיים, מעביר את אלומת האור הלוך ושוב על הבשר הוורוד ומתבונן בריכוז. "כוס אמו!", הוא צרח פתאום, דוחף את פיני, "יא חתיכת מזדיין". פיני המבוהל נרתע לאחור, עיניו מפלבלות ועפעפיו מתהפכים בחזרה. ד"ר גבע לא התרגש. "באת לבזבז לי את הזמן?", המשיך לצרוח עליו, "חתיכת חרא שמן, כאילו שאין לי מה לעשות אלא להיכנס לך לתוך האישונים".

"מה?", יצא לפיני ציוץ קטן, "נכנס לי גוף זר לעין…".
"היית מת גוף זר", ד"ר גבע רקק הצדה. "אתה בוכה, זבל. אין לך כלום, אתה פשוט בוכה. אין לי מושג על מה, ואין לי מושג למה, אבל אתה בוכה. כמו ילדה אתה בוכה, ובא הנה כדי שנהפוך לך את העיניים בחזרה".

ד"ר גבע תפס את פיני בחולצה ועקר אותו מהמיטה שלי. "יאללה, טוס מפה, יא מזדיין", הוא דחף אותו החוצה, "לך תבכה בבית, ואל תחזור לכאן אף פעם".כמה דקות אחר כך הרגשתי רטט מתחת לסדינים שלי. פיני שכח פה את הפלאפון שלו. "שמע", אמר לי מטלפון ציבורי, "בעזרת השם, אני אחיה לנצח".
"תתקשר אלי שוב אחרי המשחק", אמרתי לו, ודחפתי את הפלאפון בין גופי לגבס.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by