בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הומו בלאי 
 
 צילום: סיימון אריק   
 
נמרוד דביר, הזמן הוורוד

אריק מילמן, עוד חצי שניה מנחה תוכנית אירוח לגייז ב-YTV, לא עשה סקס כבר 7 חודשים. שזה הרבה מאוד להומו. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"יהיה לך כיף!", מכריז אריק מילמן כשאנחנו מתאמים פגישה בטלפון. "זאת אומרת, בסקאלת העניין אני לא בן אדם חכם או מצחיק במיוחד, אבל אני מדבר הרבה ויכול להעביר בכיף שעתיים מעניינות". הסיבה לכך שאני מעביר שעתיים עם מילמן (23), עד לא מזמן כתב הרכילות של מקומון זמן תל אביב וכיום כתב במוסף "סופשבוע" של מעריב, היא בחירתו להנחיית תוכנית טלוויזיה הומואית למהדרין – "הבלוג". התוכנית, שתשודר בערוץ YTV, מצטרפת לרצועת תוכניות תחת אותו השם, שישודרו לייב מבתים פרטיים לצד אושיות כמו אביב גפן, ליאור דיין ופיראס חורי. על תקן המנחה החתיך הוצב גל רז, עורך "אקזיט", ומילמן הוא הסייד-קיק שמוסיף צבע.

מילמן הוא אכן ספק צבע מקצועי. חוץ מהעובדה שבאמצע הראיון הוא קם לרקוד או לבדוק אם אפשר לראות שכנים עירומים מהחלון, הוא גם יודע לקחת פיקוד מלא. "למה בכלל עושים את הראיון הזה?", הוא שואל, "אני אחד מהאנשים היותר אלמוניים שקיימים במדינת ישראל!".

- כי אתה עומד להפוך לסוג של הומו מייצג.
"אז זהו, שלא. גל הוא ההומו המייצג, אני סתם הומו בלאי. היום ההומואים מתחלקים לשתי קבוצות – יש את הרזים-רזים, שהולכים עם ג'ינס צמוד וגופיות קטנות, ויש את המנופחים שהולכים לחדר כושר. אני זה שנופל בין הכיסאות, מה שנקרא הומו של פעם. אני לא הולך לחדר כושר, אין לי חברים זכרים. אתה יכול לקרוא לי 'הומו דיוויד בואי'".

- אז מה אתה כן יכול לתרום לתוכנית?
"כשדיברו איתי מהצוות של התוכנית אמרתי להם שאין לי חבר ושאני לא יוצא למקומות של הומואים. לקחו אותי כי חשבו שאני מספיק ממורמר כדי לשבת ליד גל ולגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. בלי קשר, זה לא הולך להיות 'המעגל הקטן', ולשם שינוי ההומואים לא קיבלו תוכנית כדי לדבר על תרבות. קיבלנו תוכנית כדי להוציא החוצה את כל מה שבא לנו. אנחנו הולכים לחפש לגל שידוך, לעזור לאנשים לצאת מהארון, הרבה דברים מגניבים".

אריק לא תמיד היה הקוקיצה העליזה שהוא. הרומן שלו עם ישראל התחיל לפני 14 שנים, כשעלה עם משפחתו מרוסיה והתיישב בקריית גת. אחרי ילדות מאופקת בפריפריה של נינט טייב ושירות צבאי שגרתי ביחידת השק"ם המרכזית ובפיקוד דרום, עבר לתל אביב והחל לכבוש אותה בסערה. בשלוש שנים הוא הצליח לשדרג את עצמו מרכילאי במקומון תל אביבי לכתב באחד המוספים הנחשבים, לזכות בפינה שבועית בתוכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס ולהרים גבות מרוטות ברחבי העיר בזכות מוחצנותו הרבה. עכשיו הוא גם בפוזת מנחה טלוויזיה, אותה הוא מנצל בעיקר כדי להזיל ריר על המנחה שלצדו.

- אתה כמעט גומר כשאתה מדבר על גל. יש מצב שאתה חושק בישבנו?
"ברור! גל הוא הומו-מלך. הומו מלך זה ההומו החדש: רגיש, יפה, משכיל... אני ממש לא מלך. גל הולך למכון כושר ומעורב כל הזמן בעשייה. לעומת זאת, אני יושב כל הזמן בבית, עושה כלים, פנאלים וביד ושולח כתבות ל'סופשבוע'. אין לי חיים. אני באמת מעריץ את גל, בגלל זה החלטתי שאני חייב לעשות את התוכנית. חשבתי שאם אני אדבק לתחת השווה שלו מספיק זמן גם אני אגיע לאיזשהו מקום. והנה – הפכתי לכוכביבון בהתהוות".

- לא מפריע לך להיות כוכביבון-הומו?
"כשסיפרתי לאנשים שאני הולך לעשות את התוכנית, ישר כולם אמרו לי שלא כדאי לי לעשות את זה כי ימתגו אותי בתור הומו. חלק מהאנשים שאמרו לי את זה הם הומואים בעצמם. תקלוט כמה שנאה עצמית יש לחבר'ה בקהילה הזאת, למרות שאני בכלל לא אוהב לומר קהילה. אני לא מתבייש בכלום, ואני אפילו מאוד שמח שאני הומו".

- מה כל כך כיף בלהיות הומו?
"מה לא כיף בלהיות הומו?! אני חושב שהדבר הכי טוב בלהיות הומו זה שזה נותן לך כישורים לפתיחות מחשבתית. זה טוב, תרשום את זה! אם לא הייתי הילד הנשי בתיכון רוגוזין בקריית גת הראייה שלי הייתה חסומה. ברגע שאתה מבין שאתה שונה במשהו אתה נפתח לדברים אחרים, וזה גורם לך לחשוב בצורה טובה ועוזר לך לאהוב אנשים. אוף, אני נשמע כמו לייזה פאקינג מינלי, אבל באמת שהייתי קצת מתבאס אם הייתי נולד סטרייט".

- אתה עושה הרבה סקס?
"פעם הייתי קצת זונה של מערכות יחסים, אבל בשבעה חודשים האחרונים לא היה לי כ-ל-ו-ם. הומו שלא עשה סקס שבעה חודשים, זו כבר סיבה לכתבה ב'הזמן הוורוד', לא? האמת היא שלפני שבעה חודשים הבחור שהיה אהבת חיי זרק אותי מהנימוק הנוראי שהסקס לא עבד. ברגע הזה אמרתי לעצמי שזהו, אני צריך לפרוש בשיא כל עוד יש אנשים בעולם שחושבים שסקס איתי כן עובד".

- אז איך אתה מסתדר?
"הבאתי את האוננות לדרגת אמנות, גם כי החבר האחרון שלי הוריד לי את הביטחון העצמי וגם כי אני עצלן וסקס דורש ממני הרבה אנרגיות. למרות הכול, חרמנות כן מקסימה אותי. אני מאוד נהנה לשבת באטרף ולדבר גסויות. מה שכן, אם אמרתי לך שלא עשיתי סקס כבר שבעה חודשים, אחרי שהתוכנית תעלה זה יהיה שנה לפחות. תאר לך שיהיה לי סקס, ויום אחרי זה אני אשמע בעיר שמישהו מספר שהוא גמר לאריק מילמן על הפנים! אני לא אעמוד בזה".

- ופינת הפולניות: איך אתה עם זה שההורים יראו אותך מדבר על גמירות-פרצוף?
"תראה, אבא שלי הוא נהג משאית בקרית גת ואמא שלי היא מוכרת בסופר-פארם. ככה שזה נושא שלא מדברים עליו. אמא שלי ואני מתים אחד על השני ועם אבא אני בסטאטוס של סמול-טוק, אבל זה משהו שהיה תמיד. יצאתי איך שאני בזכות החינוך שקיבלתי בבית. למדתי מאמא שלי לא לעשות דברים כי הם נכונים בעיני ההורים שלך, כי מגיע שלב שההורים כבר לא תמיד צודקים. זה נותן המון כוח. כן צריך לחשבן להורים ולגרום להם גאווה, אבל לא כשזה בא על חשבונך. אני חושב שברגע שאנשים צעירים מבינים את זה, הכול נהיה יותר קל".

מילמן הגיע לתקשורת כמעט בטעות: עם השחרור מצה"ל הוא שלח קורות חיים ל-40 מקומות, והעבודה היחידה שהצליח להשיג היתה כמפיק במקומון ראשל"צ-חולון. שלושה חודשים אחר כך הוא הבין שלהתעסק כל היום עם תיאומי צילומים זה לא כוס הדיאט קולה שלו והתפטר. רגע לפני העזיבה, יואב גולן, שערך אז את "זמן תל אביב", הציע לו להצטרף לנבחרת בתור כותב ומאז הוא שם.

"יואב הוא האיש שהמציא אותי", מספר מילמן בהערצה, "בהתחלה הוא נתן לי להרים טור חינוך, וזה היה די מצחיק בגלל שלכאורה הכי לא התאמתי לתפקיד. הייתי סוג של 'צומי' באותה תקופה: תל אביב היא אוטונומיה של בוהים, והיה לי כל כך כיף שאנשים פה מסתכלים אחד על השני, שהתחלתי לחפש תשומת לב. הלכתי עם חולצות בטן, מכנסיים מתרחבים בטירוף, טבעות על כל האצבעות בכף הרגל. הייתי צבעוני ביותר וככה הלכתי להשיג תגובות מהדובר של אוניברסיטת בר-אילן. זה דווקא עבד טוב, ובהמשך יואב ביקש שאעשה את הרכילות. אמרתי לו שאין סיכוי כי אני הבן אדם הכי לא מקושר שיש, אבל הוא התעקש ונתן לי שבוע להגיש מדור. בלית ברירה התחלתי להרים טלפונים לחברים ופשוט חייתי שבוע בחוץ. עברתי מפאב לפאב, ובזכות זה שאני מהמפטפטים ונראה צבעוני, דברים התחילו להתגלגל. בסוף אפילו היה לי סקופ על המדור הראשון: החופף במספרה גילה לי שרותי של קורין אלאל בהריון ופרסמתי את זה".

- אולי נמשכת לרכילות בגלל שגם בקריית גת אחד בתחת של השני?
"ממש לא, תל אביב היא הרבה יותר כפר. בקריית גת יותר צפוף, אבל בתל אביב לאנשים יותר אכפת מה קורה אצל השכן. אהבתי לכתוב רכילות כי זה היה סיפוק אדיר להביא סקופ. אני חושב שרכילות זה בית הספר הכי טוב לעיתונות, כי זה שילוב של הכל. מצד אחד אתה מייצר חדשות, אבל מהצד השני אתה כותב את זה מאוד מגזיני ויכול להתפרע".

- אז למה פרשת?
"השחיקה של רכילאי היא זריזה מאוד, ואחרי שנה אתה כבר מרגיש שעברו חמישים. ללקק 200 ישבנים כל שבוע כדי לקבל קצת אינפורמציה הופך מהר מאוד ממשעמם למעצבן. חוץ מזה שהיו לי חשבונות נפש וריבים עם חברים למה פרסמתי ככה וככה. אתה מתעסק בקקי כל היום ומצפה שהידיים שלך לא יסריחו, אבל בסוף הן תמיד מסריחות. לדוגמא, היו תביעות משפטיות על דברים שפרסמתי. התביעות לא הגיעו בסוף לבית משפט, אבל כמות השערות הלבנות שיוצאות עד שמגיעים לפשרה לא שווה את זה. רכילות זה גם עסק שסוגר הרבה דלתות. למזלי, קיבלתי כל מיני הזדמנויות, כמו הצעה לכתוב ב'סופשבוע', הפינה בתוכנית הבוקר ועכשיו תוכנית הטלוויזיה הזאת".

- איך יצאת מהארון?
"זה הגיע רק בצבא, כששירתתי בפיקוד דרום. בצבא תפסתי לעצמי מראה בוטץ', למדתי לאונן על בחורות, ובאמת יצאתי עם המון בנות. בפיקוד היה את ההומו המוצהר שהתחיל להתקרב אליי, ופתאום באו לי הרהורים. עד אז לא פגשתי בכלל אנשים כמוהו, כי בקריית גת לא היו הומואים, אתה יכול לשאול את נינט. בקיצור, אחרי בילוי משותף נכנסנו אליו לחדר ופתאום התחלנו להתמזמז. אחר כך התקשרתי לידידה הכי טובה שלי, אמרתי לה שאני יוצא עם בחור ומאז לא היתה לי שום התלבטות. הבנתי שאני הומוסקסואליסט, ושעם זה ננצח. יצאתי עם הבחור הזה במשך שנה, והוא גם זה שעזר לי לצאת מהארון בפני כולם".

- אתה אוחצ'ה?
"הייתי שמח להיות! אני מת על המילה אוחצ'ה, למרות שהתחילו להתבייש בה עכשיו. הכול תלוי באיזה קונוטציה אתה מקבל את זה. זה מזכיר לי שפעם התקשר אלי רוביק רוזנטל, שכותב את הפינה הלשונית בסופשבוע, וסיפר שהוא עשה טור על מילים שלקוחות מעולם המוסכים. הוא כתב שם ש'אגזוזן' זה הומו גברי, בגלל הקישור לרכב וכולי. בלית ברירה אמרתי לו ש'אגזוזן' זה מישהו נטחן. כל כך אהבתי את זה שיש לקסיקון הומואי".

- כולך שמחת חיים ושנינות מתפרצת. איפה הדיכאונות האופייניים למלכות דרמה?
"היו לי הרבה משברים, אבל מאז שהפסקתי לצאת החוצה יש לי פחות דיכאונות. תקופת הרכילות היתה אפורה מבחינתי, כי לא היה לי סדר יום ונדפק לי המוח. הייתי מעביר את המשכורת שלי ישר לבטי פורד, והייתי נכנס למחשבות על עצמי. אצל עיתונאים או יוצרים, דיכאון זה משהו נורא נחשב כי משם כאילו באה ההשראה, אבל זאת סתם אגדה אורבנית. כמו הרבה צעירים שמגיעים לתל אביב, היה לי מאוד חשוב לקבל פידבקים, שאנשים יגידו שאני יפה ובסדר. בשלב מסוים הפסקתי לראות את עצמי דרך עיניים של אחרים, ואז גם נגמר לי עם כל הקטע של יציאות, עישונים וכדורים. היום אני בקושי יוצא, וההרגל המגונה האחרון שנשאר לי זה אלכוהול".

- והסיגריות.
"סיגריות זה לא הרגל מגונה! זה משהו חשוב לשפיות. לפעמים כשמעצבנים אותי, אני יוצא לעשן סיגריה במרפסת וישר הכול עובר לי. מה עושים בכאלה מצבים אנשים שלא מעשנים? קופצים מהגג?!".

- מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"אורלי קסטל בלום. אני יודע שזה מטופש לומר שאני כותב למגירה, כי לכל העיתונאים יש איזו תוכנית חומש לכתיבת טרילוגיה, אבל זה באמת מה שאני רוצה – לשבת ולכתוב ספרים".

- אתה מחכה לראות את עצמך על המסך?
"אין סיכוי. אפילו את הפינה שלי ברדיו בחיים לא שמעתי. אני מפחד להקליט, כי זה יסרס אותי. אם אני אקשיב לזה ואשמע לעצמי נשי, או שאני אשמע איזו ש' שורקת, אני לא אוכל יותר לדבר. בגלל זה אני גם לא אראה בחיים את עצמי בטלוויזיה. זה גם נראה לי נורא מגלומני, להקליט את עצמך".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by