בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האשנב בידינו 
 
 
עלא חליחל

עלא חליחל שמע על ההחלטה לחלק את מניות בנק לאומי לעם ישראל, ומיד אץ לסניף הקרוב כדי לדרוש את זכויותיו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אז ככה: ההודעה של ביבי תפסה אותי לא מוכן. הייתי בדיוק באמצע קטטה שגרתית עם המאבטח של הדואר ("לך יא ערבי מסריח" – "לך יא רוסי מתורבת!"), כשהחברה שלי התקשרה לנייד החדש שלי (המספר, לא המכשיר): "ביבי התחרפן! הוא מחלק מניות של לאומי!!". תפסתי את המאבטח בצוואר ונישקתיו ערבית רטובה עד שהתעלף (זה מהבצל הבלאדי, כנראה), תפסתי את עצמי ודהרתי לעבר הבנק. דהרתי כמו שערבי לא דהר במקום המזדווג-בתחת-ובכל-חור הזה (חוץ מבמקרה האחרון המצער כשהמון בני ישראל הסתערו ליד המזרקה בהדר על שב"ח פלסטיני מאיים בן 12, שמכר מפיות למהדרין תוצרת ג'נין, וביצעו בו נוהל פיזור עצמות).

תוך כדי דהירה התקשרתי שוב לחברתי: "קבלי עדכון סוער: לצלצל לכל האבו-ים שבחמולה ושיתניעו לכיוון סניף הלאומי שלי בהדר חיפה. מיד חבל"ז וחבל"ז מיידי! אנחנו הולכים לתפוס פיקוד בסניף הארור הזה ולהראות למנהל הסניף שונא-העניים הזה מאיפה משתינה המניה". זוגתי שתחייה (הביטוי מושאל מיאיר לפיד, הכי ישראלי בעיני) הרביצה אישור מאושרר. היא תמיד מאשררת, שתחייה, אפילו כשנראה לה שהיא לא תחייה עוד אחרי המכות שאני מנדב לה כל פעם שהיא מפספסת כתם בחולצתי השחורה המועדפת.

בדרך הספקתי לאסוף כמה ידידים ופנינו היו לסניף לאומי, שיוכרז אוטוטו משוחרר לאלתר. לאומי היכון: עניי הארץ משכימים לכובשך! בפתח הכניסה ביקש המאבטח לבצע בנו בדיקה ביטחונית. הוא כנראה לא מעודכן, המתורבת הזה. הסברתי בשקט: "כנראה שאתה לא מעודכן, יא מתורבת יקר, אבל מהרגע הזה אנחנו בעלי הבנק". את המילה האחרונה, "הבנק", ליוויתי בתנועת ראש מרמזת לעבר האנשים שהצטופפו מאחורי, ונמנו, רסמית ודה יורא (אני מת על הביטוי הזה: דה יורא. מרגיש כמו סארטר, הצרפתי היחידי שאהב את מדינת ישראל יש"ו) על קהיליית בעלי הבנק.

מאחורי עמדו: מוסטפא, פועל בניין מובטל, בן 34, עם 5 ילדים ואישה וחמותו שתמות; יבגני, פועל כלום, מובטל זה 11 שנים, בן 57, עם 3 ילדים שהוא לא זוכר את פניהם היום ואישה שלא מפסיקה להזדיין עם מוסטפא; זהבה, פועלת ניקיון במשרד ממשלתי, בת 46, נשואה ואם לחנניה ורותי שקיפחו את חייהם בחנק נוראי (הבצל היה בלאדי) באחד המרתפים בצפון, במלחמה שהייתה מהמוצדקות במלחמות ישראל; שחר, עולה מאתיופיה, בן 26, שעדיין לא טרחו להסביר לו שהחלב והדבש אזלו מזמן והוא צורח כל הזמן שהוא רוצה שוויון ("עוד תתעייף מזה", הרצין מוסטפא בהזדמנות); ועוד כמה וכמה בעלי מניות שהתאגדו מאחורי ופניהם כולם אל דלת הזכוכית האטומה.

המאבטח לא ממש הבין את הסיטואציה, וכנראה שזילזל בהצהרה החגיגית שלי. שוב הפניתי אליו מבט מתנשא-נעלב של שרי אריסון וחזרתי בקצרה: "אנחנו הבעלים החדשים של הבנק. אתה פטור מלבדוק אותנו". ניכר היה במאבטח שהוא אינו מודע לגודל המעמד שנקרה בדרכו. הנהנתי בשלווה והתנתקתי (בלי משאל) הצידה בכדי לענות על הצלצול החדש בנייד שלי (מספר חדש- צלצול חדש!). זאת הייתה חברתי שבישרה על בואם של בני החמולה בהמוניהם. היא אפילו ציינה בגאווה שאבו אחמד שכר בייבי סיטר ל-13 ילדיו הרעבים ואבו אל-עבד מיהר למשכן את אדמתו שהופקעה ב-76, למען ישכיר אוטובוס לנשותיו.

חשתי מחוזק לאין שעור. החמולה בדרך, פרנסי העיר עומדים איתי בשער, ולא נותר אלא לשאת את הדגל ולהסתער. כל זה מבלי לראות את הניידת שחנתה מול הכניסה לבנק וממנה יצאו שני שוטרים: מג'יד הדרוזי מעוספיא ואליאס הנוצרי מחיפה. שניהם מג"בניקים לשעבר, דבר שיכולתי לדעת בקלות בגלל התסרוקת שלהם (מגעילה!!). שניהם היו רציניים לאללה ומיד אבחנתי את חומרת המצב. ניגשתי אליהם והכרזתי חגיגית: "אני הנציג של בעלי המניות של בנק לאומי, ואני דורש מכם להכריח את המאבטח המתורבת הזה להכניסנו תחת גלאיו". הם נעצו בי זוג עיניים כחולות (זה בגלל המדים, השמש סנוורה) והפגינו פוזה של "אנחנו תכף ומיד נפרק לך ת'צורה!".

פניתי אחורה והחלטתי לשלהב את המוני בעלי המניות, לדחוף אותם לאיזה מאבקון ציבורי שירתיע את שני השוטרים. מוסטפא היה עסוק בטלפון עם חמתו. יבגני עמד בשקט והסתכל במופגן אל מפשעתו של מוסטפא, תוהה ומודד בסתר. זהבה ניסתה לתלוש את דגל הלאום שהתנוסס מעל הכניסה של הבנק; שחר עמד ובהה בי, מנסה להבין מהחיים שלו. והמאבטח לא ניסה אפילו להסתיר את הלעג שהפנה כלפינו, מחוזק בשני השוטרים שעמדו והסתכלו ללא הרף לעבר הקליינטית בעלת שמלת המיני הקצרה, מהקצרות שבשמלות ישראל, שיצאה זה עתה מהבנק שלנו.

"אל תסתכלו עליה ככה, אתם לא מתביישים? מפריעים לקליינטים שלנו", פקדתי לעברם. "טוב, ההצגה נגמרה", סינן אליאס השוטר בחזרה, "כולם הביתה". זה היה מביש, איך שהתפזרו בעלי המניות בהכנעה ובחופזה. זה היה מביש לראות את בעלי בנק לאומי נכנעים בפני החוק, כמו כל אזרחי המדינה. התגמדתי מבושה. מה אגיד עכשיו לבני החמולה? מה אגיד לאבו שריף שמשכן את בנו הקטן והדמוגראפי למען יקנה שלטים ובריסטולים? ניסיתי להתאפק אך לא יכולתי. צעדתי אל דלת הכניסה האטומה והרמתי ידיים מיד. המאבטח המתורבת חילל את סירחוני בידית השחורה שהוא החזיק כל הזמן, ובפנים התחננתי לפקיד שירשה לי חריגה של מאה שקל, כי עוד מעט אני הופך להיות הבעלים של הבנק.

והוא אישר בחיוך לא מובן בעליל. כנראה שהוא כבר שמע את החדשות. אותו אני ממנה למנהל הסניף, במקום החרא ההוא. ושיקפוץ לי מוסטפא, כי הבן דוד שלו הוא –בכל זאת- אנאלפביתי. אולי נמנה אותו למאבטח במקום המתורבת הזה. כי האמת כבר נמאס לי מהביטחון המתורבת בכל מקום במדינה. ביציאה הרמתי טלפון לחברתי: "אל תשכחי לשלוח זר פרחים לביבי. ככה, מחווה קטנה. כי, בכל זאת, אנחנו נצטרך אותו בהפרטה הבאה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by