בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
למה שלא תעשו אירוע? 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר סבור כבר שנים שטקסים זה פתטי, ושבניגוד לסטרייטים, האהבה שלו לא זקוקה לאשרור ממסדי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאילו בתיאום מראש, יום השנה החמש עשרה שלנו נפל על ערב יום השואה. זה לא שאני לא אוהב את יום השואה. יש המון מה לראות בטלוויזיה. אבל אני חושב שלא אעליב אף ניצול אם אומר שזה לא התאריך המעולה ביותר לחגוג נישואים. אפילו את הנישואים שלנו. כי לא משנה עד כמה הם מחורבנים לעיתים, זה אף פעם לא ישתווה לסבלה של אלקה הגמדה של מנגלה. או לסבלם של ניצולי השואה החולים הפסיכו-גריאטריים ב"אברבנאל". ואולי דווקא בגלל זה, יום השואה הוא יום מצוין לחגוג נישואים. הוא נותן פרופורציות. כי לא משנה כמה אני אתלונן בפני בעלי ש"אנחנו מתרחקים", הוא תמיד יוכל להגיד לי, "זה לא שנסעתי לאושוויץ".

יצאנו לארוחת בוקר, כי בערב שואה, ועכשיו עוד מותר לשמוח. "את מה יש לחגוג?" אמרתי לבעלי בציניות מעצבנת, אחרי שהזמנתי מיץ תפוזים ועין הפוכה, "את זה ששרדנו עד כה?". אבל הוא לא באמת עונה לי. זה לא שאין לו מה להגיד, הוא ממש לא מסכים איתי, הוא חושב שאני מגזים ושאנחנו מתראים מספיק, אבל הראש שלו פשוט עסוק בעניינים אחרים עכשיו. פרויקטים. הוא מסדר יפה בצלחת את היוגורט עזים והפירות והגרנולה והדבש שהוגשו לו לבקשתו, כל פריט בכלי קטן נפרד, והתשובה שלו לשאלות הקיומיות שלי מתמצה ב"אני אוהב אותך, אתה חושב שיתנו לי עוד יוגורט?".

אני תוהה למה דווקא עכשיו, אחרי חמש עשרה שנה, חשוב לי כל-כך לחגוג יום נישואים. רשמית הרי מעולם לא התחתנו. לא השווצנו באהבתנו קבל עם ועדה כאילו זכינו באוסקר או משהו. כאילו זו חוכמה גדולה כל-כך להתחתן, הרי כל טיפש מסוגל לעשות את זה, ויותר מפעם אחת. מדי פעם היו דיבורים, ואפילו אימא שלי לחצה לא פעם, "למה שלא תעשו אירוע?". ואבא שלי הוסיף, "מה שנתנו לאחיך כשהוא התחתן אנחנו ניתן לך", שזה מקסים מצד ההורים שלי, באמת. אבל אם כבר רוצים לתת לנו את הכסף הזה, חשבנו אז, אנחנו מעדיפים לנסוע איתו לחו"ל ולא לנאום נאומים מלאי פאתוס מול החברים הסרקסטיים שלנו, שבמקרה הטוב יועילו להמתין עד פתיחת הבופה כדי לרדת עלינו.

לפני מספר שנים היינו באירוע כזה, שני מכרים שלנו התחתנו באיזה חצר רמתשרונית, ונשבעו זה לזה אמונים בפני רבה פוסט-רפורמית לסבו-אמריקאית שחרטה על גזע אהבתם נאומים פוליטיים מג'ונדרים עד צאת הנשמה. בטקס שנמשך כחמישים דקות שדמו לנצח, היא עשתה קציצות מהמונח "בעלי", שיספה את גרונה של המילה "אשתי", והציעה את המונח האלטרנטיבי "חצמד", שפירושו "חצי הצמד", שהוא גם שלם. "רפי, האם אתה לוקחת את בחיר ליבך סמי להיות חצמד שלך לכל הנצח נצחות?" היא אמרה במבטא אמריקאי כבד, שיער ראשה הקצוץ עטוף בטלית, שפמה צבוע בצבעי הגאווה והיא משבשת זכר ונקבה. "סמי, האם אתה לוקחת את אהובית שלך רפי להיות חצמד שלך לכל הנצח נצחות?", היא השלימה את המשוואה. כשאביו של סמי, אל"מ (מיל.), ניסה לתקן אותה ולחש "נצחים", הרפורמית נבחה עליו ש"העברית שפה שובניסטי" וש"הנצח דו-מיניה".

במשך שנים החזקתי בדעה המתנשאת שטקסים זה פתטי, ושבניגוד לסטרייטים, האהבה שלנו לא זקוקה לאשרור ממסדי. במיוחד שנאתי את כל הטקסים האלטרנטיביים האלו, שנראים לי כמו תחליף מיוחדג' לסתמיות האורתודוכסית, עם איזה סלב שמחתן אותך בהגיג שנון פרי עטו, או לחילופין רבה לסבו-פוסט-רפורמית שמרביצה בך אג'נדות. בעלי לא חושב כמוני. לדעתו יש משהו יפה בטקסיות הזאת, בהתחייבות הרשמית לאהוב ולטפל זה בזה עד שהמוות יפריד בינינו, ו"בניכוס הסימבולים ההטרוסקסואלים, פירוקם והרכבתם מחדש למיצב בשירות התשוקה הקווירית". פה אני כמובן מאבד אותו.

"שום נייר או טקס לא יכולים להגיד 'אני אוהב אותך' יותר טוב ממני", אני מחפש טיעון מנצח, אבל זה מתפוצץ לי בפרצוף. "כרטיס ברכה עלוב ב'קרביץ' אומר את זה יותר טוב ממך", הוא מתעצבן, "אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי". "אני אוהב אותך", אני כותב לו אס-אם-אס מתחת לשולחן בארוחת הבוקר, מורח על המקשים ריבת ענבים, אבל בעלי לא מחייך כשההודעה מגיעה אליו, למרות שצירפתי לה חיוך כפול. "קל לך לכתוב, אני רוצה שתגיד את זה", הוא מתעקש, אבל אני לא יכול. לא בהזמנה. לא ככה בלחץ. "בלחץ?" הוא מתעצבן, "חמש עשרה שנה זה בלחץ?".

"אפשר חשבון?" סימנתי למלצר. אני לא אוהב לאן שהשיחה הזאת הולכת. זה בכל זאת יום השואה עוד מעט ובעלי דור שני והעצבים שלו מרוטים גם ככה. אם לשפוט לפי הפעילות הנמרצת של אצבעותיו על המקשים, הוא מוחק את הודעות האס-אם-אס שלי אחת-אחת כי הגסטאפו עלולים לגלות אותן. "זה לא שאתה לא אוהב אותי, זה הרבה יותר גרוע מזה", הוא אומר. "נו, נשמע", אני חותך אותו בקוצר רוח, אבל הוא לא נבהל ממני הפעם. "אתה מתבייש", הוא אומר בפשטות. "אתה מתבייש בזה שאתה אוהב אותי. עמוק בפנים אתה מתבייש להתחתן עם גבר, בגלל זה אתה פוסל כל טקס. ציני לגבי כל טקס. בטח תכתוב עכשיו איזה משהו שנון שיצחיק את כולם", הוא אומר בקול רועד, "אבל אתה מתבייש כמו איזה הומו מושתן", הוא מתחיל לבכות נורא, "אתה מתבייש כמו יהודי".

"החשבון שלכם", אומר המלצר ומניח על השולחן פתקה תכולה שרשום עליה שתי ארוחות בוקר, אחת ישראלית אחת בריאות (להגיש כל פריט בנפרד!!!), 82 שקל. ואני מנצל את ההפוגה הקלה והמבוכה כדי לחשוב על משהו מצחיק להגיד, כי בכל זאת חמש עשרה שנה וצריך לחגוג איכשהו, אבל בעלי בוכה ואני מתבייש, ובמקום לחבק אותו או לכרוע ברך ולבקש את ידו ולהפוך ל"חצמד" שלו לנצח נצחות, אני שולח לו אס-אם-אס תמונה של פרח דיגיטלי וכמו איזה אפס מאקזיט זורק פנימה גם רינגטון רומנטי: "איי וויל סרבייב".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by