בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הגיע הזמן להכתיר את אלבום השנה 
 
 
אחי רז

אחי רז, מבקר המוסיקה של השנה, נותן שני ניחושים מוסיקליים בנוגע לתואר: מייק סקינר מהסטריטס, אלוף הפיפ"א 2004, או דבנדרה בנהארט מהרחובות, מלך ההיפים של הביוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Devendra Banhart: Rejoicing In The Hands
Yonung God

הכי לא ברור העניין הזה. שעות על גבי ימים אני מתחפר בתוך ערימות של לופים בינוניים, ביטים דהויים, סימפולים עייפים ושורות סינתי חסרות אופי, בשביל למצוא את הרגעים המעטים האלה, הכל כך נדירים, שמפילים אותך לרצפה. בסוף זה מגיע מאיזה הומלס היפי אחד, שכל מה שיש לו בעולם זה את הקול שלו, הגיטרה וכמה שעות אולפן באדיבות מייקל ג'ירה, הבוס של הלייבל "יאנג גוד", ששמע לפני כמה שנים קלטת דמו של דבנדרה בנהארט, ולא האמין שיש בעולם דבר כזה.

אלבום הבכורה של בנהארט, "Oh Me Oh My…", יצא כבר לפני שנתיים ב"יאנג גוד", אבל אני לא אנטור לכם על הפספוס. גם אני שמתי לב שיש דבר כזה רק השבוע, כששמעתי את האלבום החדש שלו, "Rejoicing In The Hands". התקליט ההוא הורכב מחומרים גולמיים לחלוטין, שהופצו היישר מהדמו שהגיע בדואר. את השירים הראשונים שלו הקליט בנהארט – שנולד בטקסס, גדל בוונצואלה, למד בסן-פרנסיסקו והשתקע בניו-יורק – על המזכירות של חבריו, לפני שהתקדם למה שאפילו לא נשמע כמו ארבעה ערוצים ביתיים. כבר מההקלטות הראשוניות ההן, החורקות, פורצת החוצה העוצמה שבנהארט מפיק מהקול הגבוה שלו, שנשמע קצת כמו דניאל ג'ונסטון מודע לעצמו, ומפריטות הגיטרה שמתכתבות בתענוג גדול עם סגנון הנגינה של ניק דרייק.

אבל זה עוד כלום לעומת מה שאנחנו מקבלים ממנו עכשיו. לכבוד האלבום השני הכניס ג'ירה את היהלום שלו לאולפן אמיתי, ובנהארט בתמורה יצא משם עם כזה מאסטרפיס, שאם הוא נופל עכשיו ומת, אלוהים מתכופף ומצחצח לו את הנעליים. "Rejoicing In The Hands" מחבר בצורה המושלמת, היפה והמעודנת ביותר שפגשתי בין הגוספל והבלוז השחורים של תחילת המאה הקודמת, לבין הפולק הלבן, ההיפי – זה של החוף המערבי מן העבר האחד, וזה הבריטי מן העבר שני. פעם הוא משדך בין מלודיה שהיא הכי דונובן או קט סטיבנס שיש לבין סליידינג של טרובדור כושי, ופעם אלה קינות בלוזיות על רקע פריטת גיטרה בהירה, חדה ונקיה, כמעט בארוקית.

מהחיבורים האלה בנהארט רוקח שירים נוגים אבל אופטימיים, שמתפתחים סביב מוטיב אחד יפה, לפעמים שניים, ועושים ממנו יצירות שהן עולם ומלואו. כמו אצל דרייק, גם האקורדים שלו הרבה פעמים אינם שגרתיים, אבל בכל זאת נשמעים הכי טבעיים שרק אפשר.

בנהארט סיפר באיזה ראיון עיתונאי שהתחיל לכתוב שירים ברגע אחד מסויים, שבו הבין לפתע שהוא פשוט יכול לעשות את זה, לברוא עולם במילים ובמנגינות. ובאמת, מכל השירים שלו משתקפת תחושת החופש המשכרת הזאת – הקצת היפית, אם תרצו – של מי שהבין יום אחד שהוא מצוייד בכל מה שצריך בשביל לגרום לאנשים להזיל דמעה, לחייך באושר או לפעור פה בתדהמה.
 
The Streets: A Grand Don't Come For Free
הד-ארצי/679

תסמונת התקליט השני מן הסתם עמדה למייק סקינר כמו עצם של ממותה בגרון. ככה זה כשאתה משחרר מחדר השינה שלך בבירמינגהאם את אחד מאלבומי הבכורה המופלאים והנכונים ביותר של העשור; כזה שמוציא את המילים מהפה לדור שלם של בטטות כורסא, ספליפים ופלייסטיישן, קובע סטנדרטים חדשים של רעננות ומוכר כמו "הסאן" עם מיברג על השער.

אם לא די בכך, הרי שהשנתיים שעברו מאז שיגורו המהדהד של "Original Pirate Material" לאוויר הספיקו בשביל להפוך את סקינר לסלבריטאי-על במולדתו. האנגלי הלבן עם חוכמת הרחוב, שבמקום לנסות לנצח את הראפרים האמריקאים בקרב האבוד מראש במגרש שלהם העביר את ההכרעה למגרש הביתי שלו. וילה פארק, סט. אנדרוז, אנא עארף. גם ב"סאן" משוגעים עליו עכשיו, וכבר הכתירו שם את הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, "Fit But You Know It" כלהיט הגדול של הקיץ (הוא באמת כזה, אגב).

כל זה הוא מתכון בטוח לכאב ראש רציני, לכאורה, אבל סקינר שוחה במציאות המלחיצה הזאת כאילו היתה המטריצה של פיפ"א 2004, שהוא לבטח אלוף בו במיוחד. "A Grand Don't Come Fo Free" מתווה את שביל המעבר הכי חלקלק וטבעי שנראה פה מזה זמן בין אלבום בכורה לפולו-אפ. סקינר מוריד את הרגל מדוושת האמפיטמינים, אפילו מפחית קצת במינונים של הגאנג'ה, ומחליק בשיא האלגנטיות לנישה מפוכחת שכזו, כמעט שלמה ארצי-אית בהווייתה, שכשחושבים על זה רגע לעומק, היא בעצם הדרך הטובה ביותר מבחינתו להתמודד עם רף הציפיות הבלתי אפשרי. כך יוצא שאם באלבום הראשון התעסק סקינר בכל מה שיושב על הראש של הצעיר הריקני האוניברסלי, הפעם מעניינת אותו בעיקר להסתכל על כל זה דרך פריזמת האהבה, כמו שאומרים, והעניינים שבינו לבינה תופסים את המקום של בינו לביניהם, דהיינו החבורה שאיתה הוא משחק בפלייסטיישן. רק אל תקחו ברצינות את ההשוואה עם שלוימ'לה. זה עדיין אותו בן-זונה ממולח שחורז ושר את המילים הכי ממזריות בביזנס.

הסוויץ' הזה מורגש היטב גם במוסיקה. המנוני הטו-סטפ המחוספסים זזים קצת הצידה ומפנים מקום לבלאדות מרגשות כמו "Wouldn't Have It Any Other Way", משירי האהבה המרגשים של הרגע, או קורעות ופרנואידיות כמו "Blinded By The Lights".

אבל יותר מהכל, סקינר מוכיח כאן סופית לספקנים, אם היו כאלה, שהוא רחוק מלהיות פוני של טריק אחד, אפילו לא של שניים. האלבום הזה צומח וגדל עם כל סיבוב, ונעשה יפה יותר ויותר עם כל השמעה. ניבט ממנו מוסיקאי ומשורר עם עומק רגשי שלא רואים ממנו לעתים קרובות, וזה, בעצם – לא ההגנבות, המבטא, ה-SMSים והסלנג החצוף – מה שעושה את הסטריטס לאחד היוצרים הכי הכי חשובים שפועלים כאן כיום.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by