בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מסיקה זיתים 
 
 
איתי נאור

איתי נאור היה בטוח שמסיקה הוא לא סתם שעתוק צפוי של הדברים הגרועים הרגילים בהיפ הופ הישראלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגעתי הכי משוחד לאלבום של מסיקה. השלאגר שהקפיץ אותו לעננים, "תני לי אהבה", לא היה רע בכלל, ומהזוויות והפרגמנטים שיצא לי לקבל ממנו בתוכניות האירוח ובערוץ המוסיקה, האיש היה נראה די סבודי. העובדה שהוא אחראי, בין אם לבדו או עם שותפים, על כל הלחנים וההפקה המוסיקלית של החומרים שלו, ערבלה את הציפיות עוד יותר.

רק השם, מסיקה, כבר עשה אותי שמח. אני לא מתבייש להגיד שנגנבתי להיתקל סוף סוף, משום מקום, במוצר קיפינג איט ריל שכזה. הכי באווירת חספוס ודרייב, בלי טעם לוואי לאומני וכאלה. אחי רז, שכבר שמע את הדיסק, ניסה להביא במקלחות הקרות ומסר שמדובר במוצר גרוע, אבל לא בדיוק שמתי עליו. הוא כל היום בסולסיק ולא בעניינים, וזה גם לא שהוא מבין בהיפ הופ או משהו. חוץ מזה, הוא לא נאלץ לחוות בעבר יותר מדי דברים מאיזור ההיפ הופ הישראלי. כנראה לא יודע עד כמה האווירה הכללית היא גרועה.

מסיקה, התחלתי לכתוב בראש, הולך להוכיח שבראפ הישראלי אפשר להתארגן על הפוזיטיב מבלי לסבול בפלואו. הוא הולך לייתר את כל האשכנזו-הופ הזה שהולך פה כאלטרנטיבה למוות של סאבלימינל, לעבות את מהפכת ההיפ-הופ-מזרחית ולהמשיך במגמה השמחה של לתקוע יתד פלפל אדום בתחת של כל אלה שיושבים 5 שנים בערבי חישגוזים וממציאים מלחמות בין תל אביב לירושלים.

באופן מפתיע בדיעבד, "עין תחת עין", השיר הראשון באלבום הבכורה שלו, עושה הכל כדי לחזק לי את התיאוריה. פתאום תצוגת מחץ של ראפר ישראלי עם גרוב שוטף ומבע אינטילגנטי. עם קול שסוחב והגשה הכי מוקפדת, ושבדומה לראפרים היותר מוצלחים מבין שהסוד והעיקר הוא בשירה ולא בדקלום. שומו שמיים, המסיקה הזה מנגן הכי מעולה על הקול. משחרר את הרפליקות שלו מדויקות, עולות ויורדות ויושבות.

בשיר הזה, שאח"כ למדתי שהוא מהבודדים בצד הטוב של העניינים (לצד "סימני דרך" הסביר), נרשמה תחושה מרעננת שנובעת דווקא מהבידול המפתיע שמבצע שם מסיקה מאיזורי הסאבלימינל הטבעיים לו. שהרי ברור שהוא מושפע ממנו. וברור שההגשה הבסיסית שלו מאוד מזכירה. אבל כל עוד זה יושב בצדדים, ויודעים לא לתת לזה להשתלט, המצב נשאר אחלה.

רק ששניים-שלושה שירים קדימה מתברר שלמסיקה אין שום שאיפה לא לשאוף להיות סאבלימינל. הוא מאמץ את תחומי העניין, את החרוזים ב-20 אגורות, את המניירות הקוליות (ובשביל לצאת קצת ריקי גל: באמת שאין שום סיבה ללכת עם ההרגל המגונה של להרטיב ולהצליל כל ת' וד'). כשזה מתחיל ב"רוקדים על הקצב", שיר מספר 3 (עם שי חדד, שמגיע מהמשפוחה הלייבלית של סאב והצל), יש עוד תקווה שמדובר במעידה חד פעמית – אבל עם כל טראק שעובר, מבהיר מסיקה שהוא הכי בעסקי השוקו קרלו (מנוער, לא מעורבב).

ההפקה דווקא רגועה. הכי המילה האחרונה של לפני 7 שנים, אבל יש בזה משהו נינוח. עם זמרות הליווי עוד אפשר להתמודד - כנראה שלנצח נגזר עלינו להתקוטט עם הביץ' וואנביז האלה, שמורשת הסול-פרסומות, כמו שקורא לזה דב הירש, מתוכנתת אצלן כבר בילט-אין – כי אלה הרי השירים עצמם שמפילים שאולה. אם טראק הנושא, "מציאות מדומה", עוד נשמע קצת לוקה, הרי ש"זעם" (שמשלב בפזמון שלו דגימות ממבזקי חדשות של גלגל"צ) ו"תהיי לי לפנטזיה" (באווירת חרמנות) כבר עושים את הדבר שההיפ הופ הישראלי יודע הכי טוב – להביך.

באיזשהו שלב לקראת סוף הדיסק, כשאני כבר שבור לגמרי מאכזבה, יוצא לי לתהות איך זה שאין פה בעצם דואט עם סאבלימינל. התשובה שאני מנסח לעצמי היא פשוטה – כנראה שהיה אחד כזה ופשוט לא שמתי לב. לפחות השלאגר שלו היה נחמד, וזה כנראה שינוי הגישה שצריך להתבצע כשמביטים על הז'אנר הבאמת דלוח של ההיפ הופ הישראלי – יש להסתכל על הלהיטים של הראפרים הלא מבריקים האלה, ולא על מה שאין בהם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by