בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מהסולסיק של אוחצ'ה באהבה 
 
 
אחי רז

אחי רז מעביר ויש על שלושה חדשים – הגירסה הפופ-כיפית של אוף מונטריאול, ההיפ הופ ללבנים של אוטומטו והניסיון הלא מוצלח של בלוקהד, הרכש הנוצץ של נינג'ה טיונס, להפוך להיות די.ג'יי שדואו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Of Montreal: Satanic Panic in the Attic
Polyvinyl

אני מקווה שלא אגנוב לדנה לפיד אם אומר שאני ממש אוהב את החדש של אוף מונטריאול, שהוא גם תקליט הבכורה שלהם בלייבל הלא כל כך סימפטי "פוליוויניל". הפעם, אנו מדווחים, התקליט הוא בעצם עבודת יחיד של קווין בארנס - שהקים את אוף מונטריאול לפני שבע שנים באתנס, ג'ורג'יה – אבל לא נראה שזה הפריע לו במיוחד. אמנם איבדתי קשר עם ההרכב אחרי "The Gay Parade" שיצא ב-1999, אבל מה אפשר להגיד? חזרתי בזמן בדיוק לחלקים הטובים.

יכולת כתיבת השירים של בארנס השתכללה במידה לא מבוטלת, והוא עכשיו להוט יותר מתמיד להגיע לפואנטה – מה שלא נכון עבור כל אחד, אבל מאוד הולם את הסגנון שלו, שמשדך את הפופ-פולק הנאיבי שמאפיין את כל בוגרי קולקטיב "אלפנט 6" עם ההרמוניות של הביץ' בויז, המניירות של ה-Who והקינקס והאטיטיוד של שי נובלמן, כולל טייק אוף אחד די מטורף על "ג'וליה" של לנון. העובדה שכמעט לכל אורכו של האלבום משאיר בארנס את הנטיות ההתחכמויות התזמורתיות שלו בצד ומתפנה לשגר את המוסיקה שלו מן הביצים, מדגישה את נוכחותם של הרבה שירי פופ כיפיים ("Lysergic Bliss") עד מצויינים ("Eros' Entropic Tundra"). ברור שזה לא התקליט שתקעקעו לעצמכם על העורף השבוע, אבל אתם יודעים, גם כאלה דברים חבל לפספס.
 
 
Automato: Automato
Coup De Grace

בעודכם עושים את ההכנות הנדרשות לקראת החדש של הביסטי בויז, מגיחה ממנהטן חבורה של שישה חלפני היפ-הופ לבנים שמשוועים למעט תשומת לב ציבורית. קוראים להם אוטומטו, והאטרקציה שהם מביאים עימם כנדוניה כפולה ומכופלת: הם גם עושים את ההיפ-הופ שלהם בכלים חיים (אם אתם מתירנים, וכוללים בהגדרה הזאת גם סטים של מקלדות נושנות ומגניבות וטיפה סימפולים), ממש כמו הרוטס, וגם הפיקו את אלבום הבכורה שלהם בצוותא עם הצמד החם ביותר בעיר כבר הרבה מאוד זמן, ג'יימס מרפי וטים גולדסוורתי של DFA.

אוטומטו עושים היפ-הופ של לבנים, עבור לבנים, אבל נראה שהם לא באמת הפנימו את זה שעליהם להתבייש בזה, מה שהופך את המוסיקה שלהם לכיפית למדי. הנגיעות של מרפי וגולדסוורתי אמנם עדינות למדי, במובן הזה שערוצי הכלים לא נשמעים כמו עוד איזה LCD סאונדסיסטם עם אינפלציה של קאוּ בּלז, אבל אפשר לשמוע את היד המכוונת בצליל המהודק ובזרימה הFאנקית הקלילה והבלתי מחייבת שמזכירה את פלסטיליניה מוש המקסיקנים, עוד הרכב רוק/היפ-הופ לבן (אם מקסיקנים הם לבנים על פי הספר שלכם, כמובן). אין פה שום דבר שבאמת עלול לפוצץ לכם את האזניים או המוח, אבל זה די חמוד, ואולי התקליט השני שלהם כבר יהיה באמת שווה.
 
 
Blockhead: Music By Cavelight
Ninja Tune

אם אנחנו כבר בהיפ-הופ של לבנים, כדאי לבחון את בלוקהד כטסט-קייס נגדי. ילד הפלא הניו-יורקי הגיע לנינג'ה טיון על תקן ממשיך דרכו של די-ג'יי שאדו. ברזומה שלו רשומות הפקות לראפר איזופ רוק ב"דף ג'אקס", שת"פ עם הראפר הלבן מייקל לאד ואלבום אינסטרומנטלי בלייבל ההיפ-הופ האמריקאי "Mush". כל זה גרם לנינג'ות להאמין שיש להם ביד את הדבר הבא, ואי-פי נחמד בן ארבעה קטעים שוחרר לפני כמה חודשים במטרה לקדם את התקליט המלא.

אבל עם יציאת "Music By Cavelight" התברר שאין דין אי-פי כאל-פי, ושלבלוקהד אין עדיין את כל מה שדרוש כדי למלא אלבום שלם בתחבירי ההיפ-הופ האינסטרומנטלי שלו. כמו שאדו (או מקבילו הירושלמי, סאבסוניק), גם בלוקהד נשען בכבדות על סימפולים, כשמסביבם ומאחוריהם הוא תופר ביטים משלו, מסקרצ'ץ' מעט ומוסיף פראזות סינתי מקוריות. לא קל לייצר אלבום בן 12 קטעים שכאלה, שיישמור על רמת עניין גבוהה לצד מקוריות, תעוזה או אפילו אווירתיות סבירה, ואכן, בלוקהד די כושל כאן.

קטע הפתיחה של האלבום, שמסמפל את הפראזה המפורסמת מתוך "פאנפייר פור דה קומון מאן" של קופלנד, עובד בעיקר ברמת הגימיק, אבל לא מצליח להתפתח אל מעבר לו, ומסכם בצורה מושלמת את מה שבא אחריו: לכל קטע יש את הסימפול החמוד שלו (גם אם הלא כזה בוידמאעי. מה קרה לחיטוט בפחי האשפה של זקנים כדי למצוא את ה-45' המושלם?), אבל מלפניו ומאחוריו מתקיים ישימון יצירתי לא נעים. הקטעים הפחות היפ-הופיים והיותר צ'יליים שלו, שנשמעים בהתחלה יותר טובים, מתבררים מהר מאוד כפלגיאט די מטורף של בלו סטייטס, ואין ספק שזה מביך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by