בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בעעע מאהבה 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה שמח להתבוסס בדם הקטשופ של "ואן הלסינג" - 145 דקות של טריילר נוירוטי, פירוטכני ומענג לרוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני הוא האדם החלול, האדם שיחייה לנצח... אני יודע לזהות בני אדם לפי ה'ביט' של ליבם. בד"כ כשהם קרובים אלי, קצב הדופק שלהם עולה ואני רוקד לפיו" (דרקולה, מתוך "ואן הלסינג").


170 מיליון דולר נגלו לנגד עיניי בדמות סרט שוקיסטי להפליא. 170 מיליון בתמורה לשבעה דולרים פר כרטיס. הביזור הדמוקרטי של טכנולוגיית השעתוק ממשיך להזרים/למצוץ (מדובר בפעולה סרקולטיבית) דם חם ושווה לכל נפש. "ואן הלסינג" הוא עירוי של נצחונות מתוזמנים היטב.

סטיבן סומרס, "האיש שהביא לכם את 'המומיה'" וגם את הסיקוול, חוזר לעסוק בחיים-מתים - והפעם מזווית גותית. דרקולה, פרנקנשטיין, ד"ר ג'קל ועוד כמה מהם התאספו סביב המדורה לחינגה האינטר-טקסטואלית של ל"ג באופל. ושלא תהיה טעות, כאן לא מספרים צ'יזבטים או מיתוסים – פה שורפים אותם. התוכן של הסרט הזה, ברמה העלילתית כמו גם המיתית, אינו אלא חומר בעירה.

ואן-הלסינג, זקן מופלג בספר "דרקולה" של בראם סטוקר, הוא הוד-חתיכותו יו ג'קמן ("X-מן", אך גם אסור לשכוח אותו ככוסון ב"מישהו כמוך" מ-2001). הוותיקן שם על כתפיו של היפיוף את כל תקוותיו ושולח אותו לטרנסילווניה לצוד את הדרקול (ריצ'רד רוקסבורג בגילום קווירי שמאזכר את טים קרי ב"מופע הקולנוע של רוקי") ושלוש כלותיו. עומס המקורות הטקסטואלים מאפשר להכיל במסגרתה של הדמוניזציה של הדמון (דרקולה) גם את האנושיזציה של המפלצת (מפלצתו של פרנקינשטיין, ששולר הנסלי מגלם בשרקיות בוטה, עם קריצות אל עבר ה"אייל בי באק"). בעוד שהמטענים האידיאולוגיים של הסרט מבטלים אחד את השני וההתפתחויות העלילתיות השונות מעניינות את התחת, אפשר לפנות לעניין.

ראשית, חשוב להדגיש שלמרות הרפרנס לסרטי האימה האמריקאים של שנות השלושים ("דרקולה", טוד בראונינג; "פרנקינשטיין", ג'יימס וייל; "ד"ר ג'קל ומר הייד", רוברט ממוליאן- כולם משנת 1931), הסרט הזה לא לקטני במיוחד בסגנונו הקולנועי. טים ברטון, למשל, משלב את הסגנון של הסרטים ההם לתוך הסטייל המיוחד שלו ("המספרים של אדוארד", "אד ווד", "סליפי הולו"), אך סומרס, אם בכלל, מושפע יותר מברטון מאשר מבראונינג, ונשאר נאמן בראש ובראשונה לסגנון הדיגי-אפי-אקשן העכשווי. שוב, הז'אנר ההיסטורי, כמו הנושא, הוא רק תירוץ. במקרה הזה הוא גם מספק תירוץ טוב בשבילי לגעת לרגע במקורותיו האמיתיים.

(פיסקה היסטורית-טרחנית, למעוניינים בלבד)
למען ה"צדק" ההיסטורי (או שמא לומר, למען ההיסטוריה המבוססת יותר), חשוב ביותר לציין את מה שרוב המבקרים האמריקאים לא מעוניינים להתייחס אליו בהקשר של "ואן הלסינג": אותם סרטי אימה אמריקאים של שנות השלושים הינם חיקוי מאוחר של סרטי האקספרסיוניזם הגרמני שנעשו 5-10 שנים לפני-כן. בהקשר זה יצוינו במיוחד הבמאי האגדי פ.וו מורנאו ("נוספרטו", 1922, גרסה לדרקולה שאישתו של בראם סטוקר סירבה לתת לה את הזכויות על השם) והצלם המהפכני קרל פרוינד (צילם ב-1920 את "הגולם", סוג של פרנקנשטיין). שני האמנים הגיעו לחפש מזלם בהוליווד, ובסופו של דבר פרוינד גם מצא את עצמו מצלם ב"דרקולה" של בראונינג. בלה לוגוסי, מי ששיחק בסרט הנ"ל את הרוזן בכבודו ובעצמו ושזכרו הונצח ב"אד ווד", משתתף בסרט גרמני משותף למורנאו ופרוינד- "ד"ר ג'קל ומר הייד" (1920). אני חייב להוסיף עוד פרט מעניין אחד: פרוינד ביים ב-32', בכיכובו של בוריס קרלוף (מפלצת פרנקנשטיין מ-31'), סרט שנקרא- "המומיה".

(בחזרה להווה)
הסרט נפתח ללא אף כתובית (סיקוונס הכתוביות המרשים נגזר והודבק בסוף) ובצמוד ל"בקרוב" שלפניו. הגלובוס של יוניברסל מתחיל בלהפוך לשחור-לבן ומסיים במטאמורפוזה בדיסולב לכדי כדור בוער שמסתבר כקצה לפיד. מה שנדמה בתחילה כעוד טריילר לעוד שטות מתברר כסרט שהוא טריילר של 145 דקות - נוירוטי, פירוטכני ומענג לרוב. כמה הרגעים הדרמטיים ששובצו לו, כמו גם האתנחתאות הקומיות, היו מיותרים. ראוי לסרט כזה להפיג את המתח באמצעים קולנועיים יותר ותיאטרליים פחות, ואם כבר הוא מתבסס על השיטות המיושנות, עדיף להתמסר למלודרמה עד הסוף ולא להתפתות לקומיק-ריליף-מודע-לעצמו-למחצה – זה פחות מצחיק ככה.

הקצב הוא הדומיננטי ב"ואן הלסינג". ההיסטריה מבוססת על טכניקת חיתוך אינטנסיבית (כזו שכריסטינה ריצ'י של "דור הפרוזאק" היתה מפעילה על מפרק כף-ידה), תנועות מצלמה דמיוניות לחלוטין (המצלמה מתעופפת עם הדמויות ללא הרף) ועבודת ויז'ואל/סאונד FX שנוגחת בגבות. סומרס גם משתמש הרבה בעריכה מקבילה, באופן כזה שיוצר דינמיקה מגוונת של המתח. בנוסף, הוא מצליח לתת להפחדות נושנות תוקף מבהיל חדש.

ואן הלסינג פועל בדומה לאופן שבו דרקולה מעיד על עצמו בקטע שצוטט למעלה: הוא גורם ללבנו לדפוק מהר, ואחר-כך מרקד על המסך כדי לסחוף את מבטנו להיעלם בתוכו. זהו הרגע שבו הוא נושך ומקיז את דמנו. מה שולטר בנימין, ההוגה היהודי-גרמני בן-זמנם של מורנאו ופרוינד, כינה "השוק הקולנועי": אפקט שלא מותיר מקום לשיפוטי עומק של יצירה משום המיידיות שלו. המוות הזה של העומק, גרס בנימין, אינו טראגי - הוא עתידה המסקרן של האמנות. היום מעניין אולי לשאול האם המדיום החלול והנפלא הזה ימשיך לנצח? הרי גם דרקולה מצא את סופו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by