בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פונקציוזיונליות 
 
 
רון ניולד, הזמן הוורוד, פריז

מועדון הדיפו בפריז, אולי מעון הקרוזינג הגדול באירופה, מאכלס כל לילה כ-1,500 גברים חרמנים שבאים לקבל בראש בלי תחכומים. ראיון עם אלן קאלו, הבעלים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחד הדברים הראשונים שבולטים לעינו של הומו תל-אביבי משופשף שמגיע לפריז הוא חוסר המתאם בין מידת הקוּליות של מקום מסוים לאופן שבו הוא נראה. הגיי-בר עם המוסיקה הכי משובחת, ה-mixer (פחחח), נראה כמו מקלחות משותפות בהוסטל בהודו; המועדון שמארח את מסיבות הגייז הכי מדוברות לאחרונה, amnesia, מעוצב בהשראת אולם חתונות ישראלי ממוצע בשנות השמונים; ומועדון הסקס הכי פופולרי, le depot, נראה כמו... ובכן, הוא נראה באמת כמו מועדון סקס: שחור, אפל, גס, עם עשרות תאים קטנים, מעוצבים פונקציונלית לזיונים. העיצוב הפשוט הזה לא רק עומד בניגוד גמור למה שמצופה ממקומות בילוי באחת הערים היפות בעולם - הוא בעיקר צורם לנוכח הזיכרון של מקומות בילוי זהים בתל-אביב, שהגלאם ועיצוב הניו-יורק-שיק מהווים חלק בלתי נפרד מהם.

אבל מצד שני, בתל-אביב גם אין מקומות כמו le depot - מועדון שבלי להתבלבל ובלי להתבייש מגדיר את עצמו בראש ובראשונה כמועדון קרוזינג, שהמטרה העיקרית והמוצהרת של הבאים בשעריו היא לא רק למצוא זיון ללילה, אלא גם לבצע אותו במועדון ולהמשיך לחפש שם אחד אחר. תיאור קצר למי שלא ביקר: המיקום הוא פחות או יותר במרכז פריז, לא רחוק ממרכז פומפידו וצמוד לתחנת משטרה, ברחוב קטן שנקרא rue aux ours, או בעברית "הרחוב של הדובים". שתי קומות פלוס עליית גג, רחבת ריקודים בכל אחת מהקומות עם די. ג'יי אחר, שני ברים ושישים תאים קטנים לזיונים.

במלים אחרות, אם טי.אל.וי ביום שישי הוא מועדון ריקודים עם חדר חושך, le depot, בכל יום בין 14:00 ל-8:00 בבוקר למחרת, הוא חדר חושך, שמי שממש מתעקש יכול גם לרקוד בו. ויש הרבה שמתעקשים, כך מסתבר. בסופי השבוע הרחבות מלאות. והתאים, גם הם.

אלן קאלו, אחד משני הבעלים של המקום והמנהל שלו מאז היווסדו ב-1998, לא כל כך אוהב לדבר עם עיתונאים. הוא אומר לי שאותי הסכים לפגוש דווקא כי אני מישראל.

- למה?
"כמעט כל החברים שלי יהודים. בגלל זה כשהגעתי לתל-אביב חשבתי שיהיה לי נורא קל. אבל גיליתי שהישראלים נורא קרים".

- קרים?
"הייתי שם 15 יום ולא קרה כלום. לא הזדיינתי עם אף אחד. פה אני עושה עשרה בחורים ביום ושם כלום. אף אחד לא ניגש אלי ולא התחיל לדבר איתי. מה קורה? אנשים לא מזדיינים בישראל?".

- מזדיינים, בטח שמזדיינים.
"אז כשהייתי שם כלום לא קרה".

- זה באמת נשמע משונה.
"לא הבנתי מה קורה איתכם. בגלל זה חשבתי שאני אתן את הראיון הזה. כי הישראלים באמת מאוד סגורים, ואולי זה יעזור קצת לפתוח אתכם".

רציתי להגיד לו שזה בדיוק מה שאני מרגיש ביחס לצרפתים, עם ההתנהגות הסמי-אוטיסטית שלהם, ושדווקא הישראלים, אם תמצא אותם בשעה הנכונה ואחרי כמות המשקאות המתאימה, יסתגרו בשירותים של המועדון עם מקרים הרבה יותר חמורים ממנו. אבל לנוכח הרגישות הגיאו-פוליטית העדפתי לדלג על הנושא ולהמשיך הלאה.

- איך בכלל החלטת לפתוח את המקום הזה?
"הערכתי שיש ביקוש למקום כזה. עד אז היו הרבה מקומות קטנים כאלה, cruising places, בפריז ובעוד מקומות כמובן, אבל לא היה אף מקום שבו היית יכול להזדיין וגם לרקוד ולשתות בבר. בקיצור, החלטנו לפתוח את המקום ודי מהר הסתבר שאכן יש ביקוש. בממוצע מגיעים לכאן 1,500 גברים בערב. באמצע השבוע המספר נע בין 800 לאלף, ובסוף השבוע הוא יכול להגיע
ל-3,000. כל יום אנחנו מנגנים פה סוג אחר של מוסיקה, ואנשים יוצאים לכאן כמו שהם יוצאים למסיבות".

- אפרופו מסיבות, אם יצא לך לצאת בישראל למועדונים, בטח שמת לב לזה שהמועדונים מעוצבים בצורה הרבה יותר- איך לומר - מעוצבת מהמקום שלך.
"תראה, זה בורדל פה, והעיצוב האמיתי במקום הזה הוא עיצוב גס. זה מה שהבחורים אוהבים - את החומר הגס. אם אני אשים כורסה מעור, זה לא יהיה טוב לשום דבר, ואחרי שעה היא תישבר. אני מדבר איתך כאן על כמויות של אנשים שרוקדים, דוחפים, מזדיינים. רק אתמול נשברו לנו שלוש דלתות של תאים. אני יכול להראות לך אחר כך. איך זה קרה? מישהו מזיין מישהו, ההוא נתלה על הדלת, האחר דופק אותו חזק מדי, וטאח...".

- הבנתי אותך.
"אז אנחנו חייבים לעבוד עם חומרים כמו בטון, ברזל, עץ. וחוץ מזה, אם אני אצבע קיר בצהוב, לאנשים פה לא יהיה חשק להזדיין".

- עם כל הזיונים האלה, טענה מפורסמת נגדכם, ונגד עוד מקומות דומים, היא שאתם מסייעים להתפשטות האיידס.
"ואני אומר בדיוק את ההפך! מה היה קורה אלמלא היו המקומות האלה? תחשוב על זה. הבן אדם, מה זה הבן אדם? הוא חיה. הוא צריך לאכול, הוא צריך לזיין. אם להומו שממש צריך סקס אין מקום כזה, הוא הולך לעשות את זה בחוץ. על הרציפים של הסיין, בתחנת אוסטרליץ. אלה המקומות שבהם הומואים מצאו זיונים, עד שפתחנו את המקומות האלה. גם היום יש שם קרוזינג, אבל הרבה פחות. כשאתה עושה אהבה ביער בולון או במקום מהסוג הזה, אין קונדומים, אין ג'ל. אנחנו, מתוקף החברות שלנו בארגון SNEG, מחלקים פה קונדומים חינם, ובכל אחד מהתאים יש מיתקן של ג'ל. בכל יום חמישי מגיעה קבוצה של מתנדבים מאחד הארגונים כדי להסביר לאנשים פה על כל המחלות ועל מה שצריך לעשות בשביל להימנע".

- אירגון SNEG?
"זה ארגון שחברים בו 27 מוסדות כמו le depot, והם מחויבים לכללי התנהגות מסוימים נגד האיידס. למשל, אנחנו מחויבים לחלק קונדומים חינם. במקומות דומים בספרד או בפורטוגל שהייתי בהם יש קונדומים, אבל מוכרים לך אותם ביורו, אז אנשים לא קונים. אתה יודע כמה קונדומים אנחנו מחלקים כאן כל חודש? 220 אלף! מה אנשים עושים איתם אני לא יודע. אני הרי לא יכול לשים את הגומי על הזין שלהם, נכון? אבל בכל מקרה, ההוכחה למה שאני אומר היא שהיום יש הרבה יותר סטרייטים חולי איידס בצרפת מאשר הומואים, כי הסטרייטים הרבה פחות נזהרים".

תוך כדי המשפט האחרון אלן קם ומתנצל שהוא חייב לזוז, כי יש לו פגישה בעוד עשר דקות (לא ברור אם זה אחד מהעשרה שהוא עושה ביום או משהו עסקי). אנחנו עוזבים את המשרדים של הדיפו, על קירותיהם הלבנים ומסכי הטלוויזיה שמתעדים את הנעשה בקומות התחתונות, ויורדים למועדון, שבהשוואה למשרדים נראה חשוך יותר מתמיד. מערכת התאים המפותלת, שבעוד כמה שעות תרחוש פעילות חילופי נוזלים ערה, מזכירה כעת מערת קבורה עתיקה: אפלה, קרירה, פונקציונלית, נזירית.

כשאנחנו יוצאים לרחוב, אנחנו נתקלים בשוטר שתחנת המשטרה שלו צמודה, כאמור, למועדון. "תמיד שואלים אותי אם יש לנו הפרעות מצד המשטרה", אומר אלן, "אני חייב לומר שלא. מבחינתם, כל עוד אני עומד בתנאים שלהם, שזה בלי סמים, בלי צריכת אלכוהול מוגזמת, בלי זנות ושמירת השקט ברחוב, אין להם שום בעיה".

נראה לי שזה מסכם את הכל. תחנת משטרה שצמודה למועדון סקס הומואי, שעל הקירות שלו תלויות כרזות עם תקנות שמסדירות את אופן קיום יחסי המין במקום. הצרפתים, כפי שאומר אלן, יותר פתוחים ומשוחררים לגבי סקס מאשר הישראלים. אם הוא צודק, ובמובן מסוים אפשר לומר שזו אמת, אולי זה מפני שיש להם גבולות וכללים מאוד ברורים לגבי המקומות והאופנים שבהם הם מזדיינים, ממש כמו הגבולות והכללים שיש להם לגבי האופן שבו הם אוכלים או לגבי צורת הפנייה והדיבור לאנשים זרים. כל זה הופך את הזיון לאירוע הרבה יותר תרבותי, ענייני, נוח וצפוי. הנוזלים מתחלפים בתל-אביב בדיוק כמו בפריז, רק שבתל-אביב נוסף לזה נופך של חטא ואיסור, שמגביר את זרימת הדם והופך את הזיון לקצת פחות נוח, אבל אולי ליותר מרגש.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by