בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הצ'נדלר הולך יחף 
 
 
אחי רז

אחי רז הוריד לבדיקה את הפרק האחרון של "חברים", והוא בוחן את הטענה כי לכתה של הסדרה הזו מסמלת את סוף עידן הסיטקום בטלוויזיה האמריקאית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדיבור עכשיו בארה"ב, שגם הצליח לחלחל מדפי ה"ניו יורק טיימס" גם אל "הארץ" של השבוע האחרון, הוא שפרק הסיום של "חברים" מבשר לא רק את פרידתם של הצופים מששת המיליונרים הכי חנונים בעיר, אלא מז'אנר הסיטקום כולו. פחחחח, אם יורשה לי כמובן. כלומר, אני לא מנסה לפייח את הטענה של הטיימס - שהרי העובדות מורות כי הציבור האמריקני אכן נוטש את קומדיות המצבים לטובת סדרות מציאות, ולראיה, את מקומה של "חברים" בתור תוכנית הדגל של יום חמישי אמורה לתפוס "השוליה" בכיכובו של דונלד טראמפ – כי אם את המנעד החווייתי העלוב ומעורר הרחמים של אותם צופים, שהמושג הקרוב ביותר שיש להם על בדיחה טובה מגיע באדיבותו של ג'ואי.

וזה לא שהקורבן היחיד כאן הוא הסיטקום. גם עם לכתה של "24" צפוי ה"וואשינגטון פוסט" להכריז על סיום ההתקשרות בין בטטות הכורסא האמריקאיות לז'אנר סדרות המתח. ככה זה כשאת הפנים של שתיים מהסוגות הראשיות שעליהן נבנה המדיום מייצגות סדרות כל כך עלובות ומעליבות, צפויות, מייבשות ובעלות משקל סגולי של קליפת השום, כמו "חברים" ו"24".

הורדתי את הפרק האחרון של "חברים", שנמתח על פני 47 דקות, ונתקפתי רוח נכאים איומה. בחיי, כבר שכחתי עד כמה הסדרה הזאת מאכלת את שאריות ההיפותלמוס ומנטרלת כל אופק הלצתי. אבל הנורא מכל זה השבלוניות, שלחלוטין הפכה לסטנדרט. כל כך סטנדרטית היא התבניתיות הזאת, עד שלקח לי זמן לקלוט עד כמה מופרך זה שאני יכול לשמוע את שורות הדיאלוג, הפאנצ'ים והטוויסטים בעלילה עוד לפני שהם באמת קורים על המסך.

אני לא מתכוון כאן לעיסה העלילתית המתרחשת בפרק האחרון, שאליה אפשר להתייחס כאל פארודיה תוך-רחמית - במסגרתה יורדת רייצ'ל ברגע האחרון מהמטוס שאמור להטיס אותה לפאריז, רק-כדי-לשוב-ולחבוק-את-רוס, והלידה של צ'נדלר ומוניקה מפתיעה בכך שהיא מניבה תאומים (ואיזה טוויסט כבר אפשר להכניס לאירוע כמו לידה? אולי גור שימפנזים?) - אלא ממש לשורות הטקסט עצמן. כל אחת ואחת מהן. אם מישהו היה מחפש מתנדבים כדי לבלות מדי שבוע עם חבורת אנשים שהתנהלותם מווסתת על ידי מנוע בינה-מלאכותית מאמצע הניינטיז, איזה בן-זונה משוגע היה מרים את היד? וזה הסטנדרט. אלה הפנים, והגוף ובית השחי של הסיטקום האמריקאי כבר עשר שנים. פאחחחחינג עשור. פלא שהם מנופפים שם לז'אנר לשלום?

באחרונה, ולגמרי בלי קשר, הורדתי גם את ספיישל חג המולד של "המשרד", אותה אני באמת מחשיב לקומדיה הטלוויזיונית המושלמת ביותר מאז "סיינפלד", ואולי אפילו "המלון של פולטי" (אני מודה כי מאז שראיתי ב"ידיעות" שרן בן-נון לא מבין את "המשרד", ערכה קפץ בעיניי פי כמה). אי אפשר אפילו להגיד עליה שהיא כל מה ש"חברים" היתה רוצה להיות (מן הסתם זה ממש לא מה שהיא היתה רוצה להיות), כי שתי היצירות האלה כלל אינן מתקיימות על אותה פלאנטה. לנסות להגדיר את ההבדל ביניהן ברמת העידון – הבדל עצום ככל שיהיה – לגמרי יחמיץ את הנקודה; זו, ככל הנראה, טמונה בשנות האור שמפרידות בין רמות הכבוד שהשתיים רוחשות כלפינו, הצופים.

אז תאמרו אולי שההידרשות אל "המשרד" כבסיס להשוואה אינה הוגנת, אבל תורידו בביטורנט או תיקחו מהאוזן כל סיטקום אנגלי הכי ממוסחר, ותקלטו את תהומות הכיף, הלצון והעמידוּת שמפרידות כרגע בין העשיות הטלוויזיוניות בתחום. הנה, אפילו "חדר מורים", שגם שודרה פה ב"יס+", שהיא הכי מגונדרת גם בסטנדרטים של "NBC" (שלא לומר "קשת"), עושה מ"חברים" את מה שרוס עושה סוף סוף לרייצ'ל בפרק האחרון. ו"חדר מורים" היא אפילו לא סיטקום פר-סה.

אין לי שום כוונה לצאת פה איזה רוגל אלפר טרחן שכזה, שאומר לכם את המובן מאליו ומטיף לעליונותה של העשייה הבריטית על האמריקאית. גם באמריקה נותנים לפעמים בראש, ואפילו בגישה הנכונה. רק להזכיר לכם - כי זה מאוד קל להתפתות ולשכוח - שכבר אין שום סיבה בעולם להסתפק בחרא שמגישים לכם, כשמסביב משייטים מטילי זהב משהו סוגה עילית, רק משוועים שתושיטו כלפיהם יד ותקטפו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by