בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תוריד את המדים בבקשה, אין בהם צורך 
 
 
ראובן רייכמן

פואטיקת הדמים של הימים האחרונים החזירה לראובן רייכמן זיכרון ישן עם רא"ל (מיל') שאול מופז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שאול מופז לא השתנה הרבה מאז שהיה חייל צעיר. נכון, רבות משיערותיו נשרו ולא ישובו לצמוח. נכון, קמטים עמוקים נחרצו בפניו, יורדים באלכסון מזוויות פיו ומשורש אפו. נכון, אוזניו הקטנות והחמודות, אשר כל כך אהבתי, גדלו מעט וכעת חריץ עבה בבשר מפריד בינן לבין שאר ראשו, כאילו שתי האפרכסות החומות הודבקו לשם ברשלנות. נכון, מתחת לסנטרו מתדלדל כעת סנטר נוסף.

ובכל זאת, כאשר עמד בשבוע האחרון מאחורי דוכן נואמים סגפני, כיפה סרוגה נאחזת בקרחתו ופיו מבטיח כי "הדם הטהור שנשפך היום בעזה לא יינקה", יכולתי לראות דרכו את החייל הצעיר והמבוייש שנכנס למרפאתי בבה"ד 1. השנה היתה 1967 או 1968, ימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, ואני הייתי היחיד בכל הבסיס שהותקן אצלו מזגן.

כאשר מופז צלע לתוך חדרי בנעליו האדומות, עיינתי בתיקיהם הרפואיים של כמה מהצוערים. הופתעתי לראותו עומד מולי נכלם, אוחז בידו כובע ב', מדיו מאובקים וקילוחי זיעה מחליקים ממצחו אל תוך עיניו השועליות. כעסתי. הוא הפר פקודה. הטמפרטורות היו גבוהות במיוחד באותו יום, וכבר בלילה החלטתי להשבית את כל האימונים בבסיס ולהתיר לחיילים להישאר בתחתוניהם בלבד. לא תיארתי לעצמי שמישהו יעז בכל זאת להתעמל.

בדרכי לארוחת הבוקר (ביצה קשה, כמה פלחי עגבנייה ושתי פרוסות לחם אחיד בריבה וגבינה לבנה) ראיתי כמה מהצוערים משתובבים על מגרש המסדרים חשופי גו, משפריצים זה על זה מים. אני עצמי לא הייתי זקוק לכך. היה לי מזגן. אבל הייתי זקוק למשקה, והוויסקי נגמר.

נשענתי לאחור בכיסאי והנחתי את הרגליים על השולחן הצבאי הצר. מופז נשם בכבדות, כמו אחרי מאמץ. הוא הסריח. "אני במצב רוח טוב היום", שיקרתי, "אז לא תועמד למשפט על סירוב פקודה. חם מדי בשביל לשמוע תירוצים עלובים. תגיד תודה שלא התייבשת או קיבלת מכת שמש".

"תודה, אדוני", הוא ענה בקול נוקשה, "אני…",
"ששש…", חייכתי, לראשונה באותו יום, והוא השתתק. "אני רוצה שתבין שמה שקורה כאן, בין ארבע הקירות האלה, לא קשור לצבא. אני לא המפקד שלך. אני רוצה שתרגיש חופשי".
"אדוני…", אמר מופז. "אל תקרא לי אדוני", אמרתי לו, "כאן אין היררכיה. כאן אתה לא חייל, אלא בן אדם. תוריד את המדים בבקשה, אין בהם צורך".

מופז ניסה לומר עוד משהו, אבל היסתי אותו. אובד עצות הוא התכופף והחל לפרום את שרוכי נעליו, וכשחלץ אותן – יושב על מיטת הטיפולים הירוקה – השתרר בחדר ריח עמום, שהזכיר לי משהו. "כולנו נבראנו בצלם אלוהים", אמרתי לו כשפתח את כפתורי חולצתו והפשיל את מכנסיו. וכשעמד מולי בתחתונים, רועד בקור המלאכותי והשערות הצפופות על ירכיו סומרות, חזרתי ואמרתי: "כולנו נבראנו בצלם. כל בני האדם נבראו בצלם".

ככל רופא אני מחוייב לסודיות רפואית ולכן לא אוכל לגלות את כל ממצאי הבדיקה שערכתי, אבל בסוף השבוע – אחרי שני אסונות הנגמ"שים בעזה – הוענקה לי רשות חצי-רשמית לחלוק עמכם את החלום שמופז סיפר לי אז, בעודו יושב על כיסא העץ הצבאי ופטמותיו הרחבות, הגדולות, מתכנסות לתוך עצמן בכפור העז. הרישום המדוייק נותר מן הסתם בתיקו הרפואי של שר הביטחון, ולכן אביא רק תקציר של הדברים, במילותי:
 
 
אני במסדרון ארוך, שמנורות חשופות משתלשלות מתקרתו במרווחים שווים. אני יושב על סוסה חומה, ומסיבה כלשהי צריך להבריג החוצה את המנורות ולאסוף אותן לתוך תיק בד שתלוי עלי. אבל הסוסה דוהרת מהר מאוד, ואני לא מצליח לתפוס את המנורות. הן נחבטות בי בכוח, אך לא נשברות. כפות ידי נפצעות כאשר אני מנסה לאחוז בהן.

אני מסתכל לאחור ורואה שכל המסדרון עדיין מואר עד לאן שהעין יכולה להגיע. זה מראה נהדר, אבל אני חש תחושת כישלון. כשאני מחזיר את מבטי לצד השני, כלומר קדימה, המסדרון נראה אותו הדבר – אבל אז אני מבחין שאני כבר לא רוכב על הסוסה. נהפכתי לחלק ממנה – בטני וראשי יוצאים מתוך הגוף החום והנהדר, הדוהר על ארבע פרסות קשות כאבן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by