בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הילדים של קניון ארנה 
 
 מורן שריר והאודישנאים   
 
מורן שריר

מורן שריר רחרח באודישנים לפרוייקט Y המחודש ומצא שמשום מה כולם מנסים היום להיות צ'ינו הבא (אבל גם מצא את הצ'ינו הבא)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"בעתיד יזכה כל אדם לחמש עשרה דקות של תהילה"
אחד, לא משנה מאיזו עדה.


ללכת לאודישנים של פרוייקט Y זו משימה מייגעת מאוד, קצת כמו לעמוד בתור ל-TLV במשך יומיים. לא ברור איך, אבל נראה שצילומי היחצ"נות של אלפי בני נוער מחליפים מיצי זיעה ביום הראשון של האודישנים גרמו לעוד כמה אלפי בני נוער להרגיש צורך להידחק גם הם בתור בימים שאחרי. הם עמדו שם בגופיות ומשקפי צ'ינו, נצמדים, נדחקים ופולים כינים זה מראשו של זה. הבטתי בהם והייתי גאה - בשעת פקודה יש מי שילך להילחם על ציר פילדלפי במקומי.

המבחנים לעונה השנייה של פרוייקט Y התרחשו במלון שרתון מוריה, שהופקע לצורך העניין. כצפוי, השנה הגיע לאודישנים מספר גדול יותר של נבחנים, שצפו כנראה בצ'ינו נותן בקרחנות והחליטו שגם הם רוצים שער ב"פנאי פלוס". התור התחיל מחוץ למלון והתפתל במסדרונות ובמדרגות המלון עד לאולם בו נערכו הראיונות האישיים. למרבה הפלא, הנוכחים שמרו על מצב רוח טוב ומבודח ולא נרשמו דחיפות או הימחצויות. הסבלנות מאוד הרשימה אותי. היו שם אנשים שהתקדמו שלושה מטרים בשעתיים וחצי ולא איבדו את מזגם הנעים. כנראה שהחלום להיות דניאל גן-אל באמת מעביר אנשים על דעתם וגורם להם להתקדם בקצב של הצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה.

אני, לעומת זאת, דילגתי בקלילות בין הקומות מתוקף תפקידי כעיתונאי. לרגעים חשתי שאני עושה את זה בשביל להכעיס, פשוט כי אני יכול (אין ספק שלו הייתי אחד מהבבונים שעמדו בתור, הייתי יורה בי). נערת הפקה יפה לקחה אותי לסיור בין שלבי המיון השונים, ואי אפשר היה לטעות באווירה - מדובר בספארי לכל דבר. הנבחנים עמדו מאחורי גדר-חבל ואילו אני סיירתי, קיבלתי הסברים אנתרופולגיים ושאלתי עליהם שאלות כאילו הם לא עומדים מרחק אינץ' ממני. מאוד התרגשתי לשוחח עם נערת ההפקה באווירה הקולוניאליסטית הזאת. הרגשנו כמו מריל סטריפ ורוברט רדפורד באיזור מוכה חולירע באפריקה, מכסים את הפה במטפחת, מגרשים זבובים. אין ספק שזו הגישה שבה אצטרך לנקוט בפעם הבאה שאני ניגש למוסך או למשרד הרישוי.

הגעתי לאולם הראיונות האישיים. עשר עמדות באולם הרחב ובכל אחד מהם יושב בוחן שמולו מתחלפים עשרות נבחנים באווירת ספין דייטינג קשה. הרשיתי לעצמי להתיישב ליד אחד הבוחנים ולשמש רואה ונראה בשיחה אישית לחלוטין. הנבחן היה קובי מראש-פינה, בן 19, שקט ובעל מראה פלילי. דומה שפניו של קובי שורטטו בידי צייר קלסתרונים משטרתי. עיינתי בטופס שמילא האיש ותהיתי למה התכוון כשכתב "ספרות" כמגמה שלו בתיכון.

היה קצת קשה להתרכז בשיחה עם קובי משום שסביבי התנהל פריק שואו. על הרצפה החל רוסי כלשהו להתגלגל ולצרוח כשלידו ענטזה איזו דשנה אחת בריקודי בטן. נדמה שכל אחד ניסה להיות מיוחד, להיות משוגע ובעיקר להיות צ'ינו. משום מה הם שכחו שצ'ינו היה רק אחד בווילה. היו שם גם רוטמנים ודניאל גן-אלים ולאה גידברגים. אבל אף אחד לא ניסה להיות לאה גידברג.

במהלך שיחה עם הנבחנת הילה (לא רק חזה גדול אלא גם פנים יפות), הבחנתי בתכונה בחדר. לאולם נכנס צ'ינו והביא איתו הייפ מטורף. ראיתי את התנועות שלו, את הליכה שלו ואת התקשורת שלו עם הסובבים, ומיד הבנתי את הקלישאה העגומה - לא רק בווילה היה רק צ'ינו אחד, כנראה שגם בארץ כולה הוא יחיד במינו. נורא קל לטעות ולחשוב שאפשר לעשות הצגה ולהפוך לצ'ינו, אבל אחרי שראיתי את המתחזים הבנתי שזה האיש הכי מדהים במדינה. החלפתי איתו כמה מילים וקלטתי שאת הממלכתיות שלו ואת שטף הדיבור הזה אי אפשר לזייף. יש בו שילוב מדהים של היעדר מודעות אבל-עם-קריצה, אותה קריצה שסיראק מעולם לא השכיל להוסיף. ובכל זאת, העיסוק הזה בצ'ינו הוא ללא ספק 2003, צריך להתקדם.

חזרתי אל כיסא הבוחנים ובצעדי דילוג הגיע זוהר מהישוב פעמי תש"ז. בכלל, שמתי לב שצעדי דילוג הם אביזר חיוני במבחנים לפרוייקט Y. כל מי שרוצה לזייף צ'ינואיות אינסטנט עושה זאת בעזרת צעדי דילוג. זוהר מדבר בצורה מצחיקה וזה בעיקר מעצבן, מלאכותי ולא יושב עליו טוב. זה מזכיר קצת את מוני מושונוב מנסה לגלם סטלן ב"זהו זה". שמעתי צעקות והראש הסתובב אחורה. בעמדה מאחורי נעמד על הכיסא בחור בכובע גרב ואמר, "אני עופר ואני לא שגרתי". פיהקתי והחזרתי את ראשי אל זוהר, רק בשביל לגלות שהוא הרים את החולצה ושני סנטימטר מול האף שלי התייצב החזה הכי שעיר בעולם עם שתי פטמות מפורסנגות.

פעם בכל כמה זמן טפטפו לנו את כוכבי הפרוייקט הקודם. יוגב הגיע ואמר לי שלהיות בווילה זה "כמו להיות עכבר בכלוב. עושים בך ניסויים ומשחקים ברגשות שלך. לא הייתי ממליץ לאף אחד להיכנס לתוך זה". כן, כאילו אם הוא לא היה הולך לתוכנית הוא לא היה היום מאבטח בקניותר בנס ציונה. "למה בחרו בך?", שאלתי אותו. "לא יודע, אולי כי אני השחור היחיד", הוא אמר בנימה שיכולתי להישבע שהיא מבודחת. "כולם שם אשכנזים ואני השחור היחיד".

"מה, אתה לא אשכנזי?" הקשתי. "לא, אני תימני", הוא ענה. בשלב הזה אני עזבתי אותו והמשכתי לחטט בחייהם של הנבחנים. למען האמת, זה היה הרבה פחות בקטע המרגש והרבה יותר בקטע המתיש ממה שחשבתי. כולם מדלגים, כולם המשוגעים של החבר'ה, לכולם אמרו "אתם חייבים ללכת לפרוייקט Y", כולם פתוחים עם המיניות שלהם ומוכנים לדבר על הכל אבל בדיוק כרגע מתביישים או לא יכולים לחשוב על סיפור ספציפי. כולם, אגב, גם בני 19 ולא בראש של לעשות צבא. מי יודע, אולי ציר פילדלפי יופקר אחרי הכל. בשלב הזה נקודת האור היחידה היתה מואיז כהן, חשפן בן 32. שיכרתו לי אשך אם הבן אדם הזה לא הולך לשרוף את המדינה. למואיז קעקוע של שני לבבות על הזרוע. בתוך האחד כתוב "אבא" ואילו בשני כתוב "אמא". לא יכולתי לקוות לחתן טוב יותר לבתי.

כחלק ממגמת הטפטוף הגיעו קמילה ורוטמן בתיזמון מעורר חשד. כולם התנפלו על קמילה ואני רק בהיתי בשדיים שלה. אף פעם לא החזקתי ממנה כוסית, אבל היא הגיעה בבגד שניתן להגדיר כחזיה, ואי אפשר היה לנתק את המבט מזה, אז לא ניתקתי. בינתיים רוטמן עמד בצד, ניכר שהתבאס שאיש לא ניגש אליו. הוא שלף את הפלאפון וניהל כביכול שיחה או הוציא הודעות קוליות, טריק ישן ופתטי כשאיש לא ניגש אליך. מאוחר יותר גם הגיעה דיקלה - שהיא אולי האישה הדוחה בעיר, אבל את האמת צריך להגיד - היא נראית מדהים. עם חולצה של קסטרו, שיער מטופח ורגליים מושלמות, נדמה שהיא הפכה לכוסית אימתנית. שאר האירועים די חזרו על עצמם עד שכל מה שריגש בהתחלה הפך למאוס ומשעמם. המציצנות והאקסהיביציוניזם הגיעו בכמויות כל כך גדושות עד שאיבדו בשלב מסוים מהמשמעות שלהם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by