בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נראה לי דרכתי על צ'אקרה 
 
 
דביר וולק

דביר וולק לקח פרוזאק וישב להקשיב לאלבום החדש של שוטי הנבואה, אבל בכל זאת לא הצליח לזרום באור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני מרגיש לא בסדר כשאני נתקל בלהקות כמו שוטי הנבואה. כי הלב שלהם במקום הנכון, הם עושים את מה שהם עושים באמונה ובהתמדה ובכישרון, ואי אפשר להגיד שהם עושים זבל ממוסחר ולא מקורי - שזה הדבר הכי מגעיל בכל ז'אנר שהוא - ומלא אנשים אוהבים אותם, ואני חושב שאני מצליח להבין למה. אבל לעזאזל אלף אלפי עזאזלים - אני לא מצליח לאהוב אותם בשיט.

נראה לי שזה משהו דפוק אצלי, אבל כל העסק הזה של הניו אייג' לא עובד עליי. וזה לא שלא ניסיתי, באמת שניסיתי לזרום, להרים את העיניים אל העננים, לא לחפוף שיער, לחשוב חיובי - אפילו לקחתי פרוזאק בשביל זה, אבל עדיין נשארתי ציניקן אשכנזי חסר לב וקירח בדיכאון.

אחרי כמה הקשבות ל"מחפשים את דורות", האלבום החדש של שוטי הנבואה, אני יכול לסכם שהדבר הכי חיובי שאני יכול להגיד עליהם, הוא שהם לא נשמעים כמו שאר הדברים שעושים בארץ, שרובם בעיקר מתאמצים להישמע כמו משהו. את החבר'הלייצים האלה לא ממש מעניין אם זה "נשמע כמו בחו"ל", או להתכתב עם סאב והצל. שזה אחלה, ובעיקר לא עושה חשק להעביר תחנה ברדיו או להעיף את ערוץ 24 כש"ידיעה", הסינגל החמוד שלהם, מגיע גם בפעם האלף באותו יום.

כששומעים את זה לא כסינגל בחצי אוזן, אלא כיחידה שלמה של אלבום, משהו שם לא עובד לי. כל משפטי החוכמה שלהם, הראפ למחצה והמקצבים הנורא חיוביים שלהם וכל זה, נשארים לי באוזניים כמו קשקושת אחת גדולה. היא כוללת כמה שירים מלודיים ויפים, אבל עדיין מרגישה כמו איזה תבשיל אורז ממולא טריפוליטאי שמישהו דפק בתוכו קצת יותר מדי עשבי תיבול. אבל שוב, כנראה שזה רק אני שלא מצליח לראות את התמונה הגדולה שמאחורי הקשקושת. להתחבר קוראים לזה ברוחניץ', לא?

בחלומי אני הולך בשדות הגליל, כשפתאום הם מגיעים מולי - מלא חבר'ה עם חולצות של פריקים, מנגנים להם כל מיני מנגינות ומסבירים לי שהם מחפשים איזה אתון. עזבו אתכם מאתון, אני אומר להם, איפה יש פה איזה סושי נחמד? "קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה, מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות", ממתיקה לי החבורה בחיוך אושואיסטי. פור פבור? "באגם הברברים יש לי חברים, באגם הברברים אנחנו כל היום משתוללים!", הם מנסים להסביר. הא? "מה האמת בנבואה בנבואה ומי יודע, אם אלוהים נמצא בתוך מחשבותי", עונה בת קול מן המג'וייפים שבוואדי. אני מתייאש והולך לחפש את נינט או משהו. הם ממשיכים לחפש את האתון, כשאחריהם איזה 20 אלף שנטיפים עושים לי שלום. אני מתעורר ושותה דיאט קולה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by