בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אבא, מה קורה כשלאלוהים יש זיקפה? 
 
 ניסו סימן טוב: אבל חשבתי שאלוהים הוא די.ג`יי   
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני מגלה שאסי דיין לא הצליח לבעול פרות קדושות ב"הבשורה על פי אלוהים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סרטו החדש של אסי דיין מוצא את האל הטוב ובנו יושבים בצוותא ברקיע השלישי. הם צופים בערוץ הקניות בתקווה למצוא דיל טוב על נעלי בית נוחות, כאשר אלוהים מקבל איגרת שמזכירה לו כי בקרוב עליו לשלוח את ישו לבצע את הגאולה המובטחת. ישו, האיש והפסיון, נשלח אחר כבוד למכון להכשרת משיחים ועובר שיעורי הכנה אצל צוות המדריכים, בהם גם ז'אן דארק ואמא תרזה. בינתיים, מדווח משרתו של האל לשטן על הגאולה הקרבה, ומציין כי אלוהים מתכוון להשמיט את החורבן המקדים מן התכנית. השטן הזועמת ממנה את ג'ודי, נצר למשפחתו של יהודה איש קריות, כדי לסכל את תכנית הגאולה.

עד כאן נשמע כמו קומדיה (או מחזור של רעיונות שהוצגו לפני 5 שנים ב"דוגמה" לקווין סמית, שאסי דיין בטח לא ראה). אלא שמשום מה "הבשורה על פי האלוהים" איננו קומדיה. הרעיון יכול היה להוביל סרט שמבצע חילוניזציה לנושאים דתיים ובדרך בועט בפרצוף לכמה פרות קדושות. אבל איכשהו זה מתמוסס בדרך.

לזכותו של דיין ייאמר שהוא ניסה. אדוני צבאות, בגילומו, עובר כדמות הכי אנושית, הכי אנוכית בעולם. כל מה שמעניין אותו זה למצוא נעלי בית בקסטרו שבפינת רחוב קינג ג'ורג ולדפוק את ערוץ הקניות שמפקיעים מחירים. האפיפיור מוצג כסייען של לשטן. ישו ומאמא תרזה הם שני טמבלים שקובלים על כך שהקטע של להושיט את הלחי השנייה לא תפס. מצד שני, לא ברור איך במקום לשחוט את אחת מן הפרות הקדושות השמנמנות של האמונה היהודית, בחר דיין להיטפל דווקא לאמונה הנוצרית; לפרק את המיתוס של ישו ולהביא סיפורים ופרטים שאינם מוכרים בהכרח לצופה הישראלי הממוצע. הידעתם, למשל, שיהודה איש קריות הסגיר את ישו לרומאים באמצעות נשיקה? לא בדיוק פרט ביוגרפי נודע. לכן נאלץ אסי דיין לספק הסבר מסורבל לשאלה למה ג'ודי, נצר למשפחתו של הבוגד הידוע לשמצה, תסבך את ישו החדש דווקא במציצה.

החדשנות הולכת גם היא לאיבוד, וזה בא לידי ביטוי כבר בבחירתם של השחקנים והצבתם בתפקידיהם. עושה רושם כי כל אחד ואחד מהם מבצע רגרסיה מסוימת לתפקיד שאותו גילם בעבר. אסי דיין משחק, כמו תמיד, את אסי דיין, אבל פה ניתן לו החופש להיות מגלומן עד הסוף – ולגלם את אלוהים בכבודו ובעצמו. טינקרבל חוזרת לשנות התשעים, לתקופה בה קנתה את פרסומה ע"י התפשטות במקומות ציבוריים. פה היא לא מתפשטת, תודה לאל, אבל כל הסממנים שליווה את תקופת פריצתה – ילדותיות, אגוצנטריות, קריזיונריות – בולטים מאוד בתפקיד השטן שהיא מגלמת. גיל קופטש, באווירת ישו, שב ומגלם את תפקיד הילד המתחכם שיודע הכל יותר טוב מכולם, ממש כמו בימי פרשת השבוע בערוץ 1 (או בקריינות לפרסומות של אסקייפ). צופית גרנט, האישה שתיזכר לדיראון עולם כזאת ששתתה פיפי, מגלמת פה דמות ששליחותה השטנית היא, איך לומר את זה בעדינות, ללגום נוזלי גוף אחרים (היא, אגב, עושה עבודה מצוינת).

גם ביחסו של אסי דיין כלפי נשים אין כל חדש. הדמויות הנשיות שלו מעוותות, קיצוניות. השטן מתנהגת רוב הזמן כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע האהוב עליו. ז'אן דארק, הבתולה המעונה הקדושה, מוצגת כהיפית מחופפת ומניפולטיבית המעניקה את חסדיה למי ומתי שמתחשק לה; מריה הקדושה, מושא אהבתו הקודם של אלוהים, היא היום ביץ' עצבנית שטרם החליטה אם היא אוהבת את ה', או סולדת ממנו; ג'ודי מהקריות היא השרמוטה האולטימטיבית, שבמצמוץ שפתיה מעבירה כל גבר על דעתו, ועוד תמורת בצע כסף; לזכותו של אסי דיין נציין שגם הדמויות הגבריות, ואלוהים בראשן, אינן מוצגות כשפויות במיוחד. אבל ההבדל הוא שהגברים אינם מוצגים כאוסף איברים. אלוהים ואסי דיין אוהבים את הנשים שלהם לפי חלקי גוף. את מריה בגלל העיניים, את ז'אן דארק בגלל חיטוביה הבנויים לתלפיות. זה בולט ביתר שאת כאשר אלוהים מתפנה לרגע מסוגיית נעלי הבית, ועובר לתהות על קנקנה של האהבה.

לא אלוהים ברא את האהבה, את אותו רגש מזוקק שהציף אותו אז בנצרת, כלפי מריה בת ה-16. שטוף בגעגועים לאותה התחושה, מנסה אלוהים לשחזר את הרגש הטהור ההוא, להבין את מהותו.הוא נועץ באנשי דת במטרה למצוא את התשובה, מחפש אותה בדמויותיהן של עלמות צעירות ומוצא אותה, בסופו של דבר, בפניה הנאות ובחיוכה הצחור של נערה החולפת על פניו ברחוב.

אבל אצל אסי דיין האהבה איננה רגש טהור – אלא איזושהי פרפראזה גופנית וחרמנית. אלוהים, בואו לא נשכח את זה, כבר קשיש, מכריס ומקריח. השיניים שלו בדרך לכוס. בבהייה מזוגגת המבט שלו בנערה החיננית ההיא, הוא לא נראה ולא נתפס כאדם מאוהב, אלא כתמהוני הזוי ושטוף זימה, שבכל רגע עומד להציע לה סוכריה שלא נגמרת.

בין הניסיונות הכושלים ליצור סאטירה דתית או רעיון פילוסופי בתרי זוזי על האהבה, הולך לאיבוד גם האספקט הקומי של הסרט. הוא אמנם מכיל איזו בדיחה או שתיים, אלא שמספר הפאנצ'ים המועט מצליח להעלות חיוכים קלושים מדי, ולא יותר מזה. כנראה שאין מנוס מלהסיק שלא מדובר בקומדיה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by