בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לוזרים - אל תפסידו את זה 
 
 
אחי רז

אחי רז יורד קצת על מוריסי לרגל האלבום החדש, ולוקח בחשבון שזה קצת מסוכן לעשות את זה במקום שבו אפילו אנשים שמחים-יחסית אוהבים את הסמיתס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אודה כי ההבדל בין מוריסי ליזהר אשדות טרם הונהר לי סופית, למרות שאני יודע בוודאות על כמה אנשים שאוהבים את הראשון ומתנשאים על השני, מה שדי מוזר בעיניי. תחושת הדמיון הלא נעימה הזאת מתקשקשת לי בבטן כבר די הרבה זמן, למען האמת, והתקליט החדש של סולן הסמיתס לשעבר רק מחזקת אותה. הבעיה היא שלהגיד בישראל שאתה לא אוהב את מוריסי והלהקה שלו – ואני מקווה שלכולם ברור שזה מה שניסיתי להגיד כשהצבתי מולו את יזהר אשדות – מסוכן בערך כמו לצעוק את זה במערכת ה-NME, ביום סגירת גיליון מאה התקליטים הגדולים של כל הזמנים שלהם. אפילו אנשים שמחים יחסית משתגעים כאן על הסמיתס, ואם אתה מתוודה שאין לך עניין בלהקה הזאת, לא מהצד של מוריסי לפחות (אלקטרוניק של ג'וני מאר זה כבר סיפור אחר, למשל), הם ישר רואים בך פרובוקטור מהסוג הגרוע ביותר. ובחיי שאינני כזה.

האמת היא שאני לא מאשים את בזה את מוריסי. אני מקבל את זה ששני אנשים מוכשרים, אני והוא, במקרה הזה, לא מוכרחים לשבת על אותו מדף של "פיקדילי". לו יש את הקהל שלו, ולי את שלי. עיקר הכוח שלו נמצא במילים, כך אומרים, בעוד את מירב תשומת הלב שלי אני מפנה דווקא למוסיקה.

ובמוסיקה שלו אני לא מוצא דבר שמחבר אותי אליו. בצליל הכל-כך מזוהה שלו, הכל-כך יזהר אשדותי, אין שום דבר מעניין באמת, והאריתמטיקה המחושבת שמאחורי הלחנים שלו שקופה כמו הגופיה של שאול יהלום. ככה נשמע גם האלבום החדש, "You Are The Qaurry". עוד 12 שירים שרוכבים על אותו גל שמקורו באותה בריכת גלים. אולי במבט מרוחק, מן החוץ המשקיף אל הפנים, אני יכול להבין מדוע אנשים מתחברים לעיבודים הנקיים והמסודרים שלו, שמזכירים יותר מהכל את רחובות סינגפור, אבל לא יותר מזה. כשאני מגשש אחר משהו ממשי להיתלות בו, הוא לגמרי נעדר משם.

גם בעוברי למילים אני מבין שמוריסי רחוק מלהיות הקול שלי. בשיר הראשון, "America Is Not The World" הוא מתעמר במעצמה הגדולה בעולם, וזה יוצא אשכרה מביך. הרי הרעיון עצמו, של לכתוב שיר נגד ארה"ב הוא מפגן ראווה גרנדיוזי של א-קוּליוּת, אבל גם הדרך שבה זה נעשה מעוררת רתיעה. די יפתיע אותי לגלות שיש אפילו טינאייג'ר אחד בעולם – פרט לאביב גפן - ששומע את מוריסי מורה לאמריקה לדחוף את ההמבורגרים שלה אתם יודעים לאן (אני מקווה שאתם יודעים, אגב, כי לי הרמז לא הספיק), ולא קולט את נימת הפאתטיות.

ומה עם הסינגל, "Irish Blood, English Heart"? הרי מדובר בחתיכת שיר גרוע, שנשמע מקסימום כמו לכלוך על הקונסולה של לואי להב, וזה מה שהיה למוריסי לשחרר למעריצים שלו אחרי שבע שנים של שתיקה. מה נהיה? המדהים מכל הוא שהסינגל הזה צועד בטירוף איפה שלא תרצו, ומוכר במיליונים. לכו תבינו אנשים.

השירים הטובים כאן באים ממש במשורה. אני אוהב את "Let Me Kiss You" העדין ואת "I Have Forgiven Jesus", שהוא שיר ממש מוצלח, אפילו שהטון הבכייני שלו קובע שיאים חדשים של טונים בכייניים.

מה שלבסוף מביא אותי לתובנה. אולי בגלל שמוריסי הוא לוזר שכותב שירים ללוזרים, חובה להיות לוזר בשביל ליהנות ממנו? אבל למה שמישהו ירצה להיות לוזר רק בשביל ליהנות מקריירת הסולו של מוריסי? עדיף להיות ווינר ולשמוע את לו ריד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by