בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בקור ובאסון, קח קרואסון 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה היה מעדיף אם ב"היום שאחרי מחר" היו מוותרים לו על מפגני האבירות והדרמות הקטנות, ומשאירים אותו עם שעה וחצי של ספקטקל אסוני

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"היום שאחרי מחר" רוצה להזהיר את האזרח הקטן מיהירותם של פוליטיקאים, ומבקש להמליץ בחום על תרחישיהם האפוקליפטיים של קליימטולוגים - הם מצטלמים טופי. ואמנם אי-אפשר להתעלם מהפן החיובי שבהעלאת נושא ההתחממות הגלובלית על סדר יומם של מכרסמי הפופקורן הצעירים, אך גם בלתי-אפשרי עוד לסבול את המאמצים העלילתיים שנדחפים בין מקבצי הספקטקל הסופני הזה.

רונלד אמריך הוא במאי עם ניסיון רב בכל מה שקשור להריסת מבנים ופסלים סימבוליים, שחיטת המוני אדם ועידודו של הרואיזם משיחי. טרוריסט קולנועי ממש. אחרי שהוא שרף את העולם עם חייזרים ("היום השלישי"), ואכל את העולם עם "גודזילה", הפעם הוא מכניס את הפלנטה לפריזר. נדמה שבשביל אמריך, כדור הארץ הוא קצת כמו אח קטן שצריך להציק לו בדרכים אכזריות, או כמו טירון הראוי לזובור בלתי נגמר. אך הבמאי הגרמני מתעלל בעיקר בעולם "שלנו", בציוויליזציה ותוצריה, ועושה זאת באמתלה של דוקטורינה חינוכית - הקטסטרופה מחשלת, האסון מאחד, חרדת האובדן חושפת את הרגשות המודחקים וכהנה וכהנה הארות קולקטיביסטיות.

המבנה הנראטיבי הקבוע של אמריך הוא הקבלה מתמדת בין שתי פרספקטיבות קוטביות: במאקרו - דיונים של מנהיגי העולם ואנשיהם, הגילויים המרעישים בנקודות תצפית בקצוות תבל, וצילומי ההרס והפאניקה ההמוניים; אל ובמיקרו - האנשים שדרכם אמור הצופה לנקז את כמיהת ההזדהות שלנו, שמהווים את הסוכנים של הסיפור האנושי ושל רעיונות כמו אחווה וגבורה. באופן כללי, השלם של המאקרו, הסדר הכלכלי הקיים, מוקבל לשלם של המיקרו, הקו המשפחותי - את שניהם צריך לשמר בכל מחיר.
 
 
ב"יום שאחרי" שתי הפרספקטיבות האלה מונחות בבסיסן על כתפיה של דמות אחת - הקליימטולוג (דניס קווייד). קווייד הוא אותו המדען שמגלה את הקטסטרופה המזג אווירית שעתידה לקרות ושמנסה לשדל את סגן הנשיא לעשות משהו, אך הוא גם אב לבן הלכוד בניו-יורק הקפואה. אחרי שהוא משכנע את המערכת הפוליטית לפעול לפי תכניתו, נוטש קווייד את הסצינה המאקרואית ומתחיל במסע מפרך (וחסרכל תוחלת ברורה) להצלת בנו. כמוהו, כמעט כל שאר דמויות הסרט מעורבות לפחות בפעולה אחת של מסירות לאחר, תוך כדי לקיחת סיכון אישי. בכלל, את אמריך לא מעניינת הזוועה שביחסי אנוש בעיתות זוועה, אלא רק העילוי המוסרי, הנאמנות לזולת.

כל הקוצ'י מוצ'י הזה מיותר. מלכתחילה הדבר היחידי שמעניין ב"יום שאחרי מחר" זאת האפשרות שאולי חלק ממפגן החורבן הגרנדיוזי יצליח לגרום לך להחסיר פעימה, להתפעל בעל-כורחך ממשהו חזק ממך ולעבד את הכיליון כחוויה אסתטית. אמריך מומחה בדיוק בזה, אך הוא שב ומתעקש על פסיפס הדמויות והאינסטנט-דרמה כקונטרסט משלים. המיקרו, המימד האישי, הוא סרח עודף בכל מה שקשור לז'אנר סרטי האסונות בימינו. שהרי כל סרט דרמה קטן העוסק במערכות יחסים, חברות, זהות אישית וכו', זוכה, וזכה תמיד, לאוטונומיה מלאה (ואפשר לזקוף זאת למסורת התיאטרונית הארוכה) - כלומר, אין הוא מראה כל צורך לחרוג מעבר לגבולותיו הדומסטיים. הנטייה ההפוכה בסרטי האסונות, בטוויסט אמריקנו-פשיסטי, היא לנסות ליצור האחדה של הקולקטיבי והאישי. מדוע לא לנטוש את הפרדיגמה הזו ולבסס אוטונומיה ז'אנריסטית אמיתית? לבודד את המאקרו, להתרכז (למעשה, להתפזר) בו ולתת לסרטי האסונות להיות הם עצמם בלי מחויבות לפטריוטיזם או לאינדיבידואל.

בסך הכל, ארבעים הדקות של ראוות ההרס, שהיו יכולות להיות טהורות, מספקות את היצר המאזו-סדיסטי בנעימים. כל השאר נגוע בסתמיות כרונית שצריך לאסור. והנה, בעודי שוקד על דברי אלו, קורא אלי ערוץ E לראות את "מאחורי הקלעים של 'היום שאחרי מחר'". הצפייה בתוכנית גילתה כי יש בה את כל מה שהסרט עצמו מסוגל להציע - ארטילריית האפקטים דחוסה לתוך לקט אינטנסיבי, שמגלה איזה כוח מלטף יכול להיות לרצף אסונות שכזה כסרט באורך מלא. זה כל מה שאני מבקש, שיעזבו הקטסטרופה לנפשי בלי תיווכים, בלי דיבורים ובלי גיבורים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by