בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כשנגדל 
 
 עבודה של לילך מדר (www.lilach-madar.tk)   
 
גדי ששון, הזמן הוורוד

גדי ששון מתחיל לגלגל כבר עכשיו רעיון של בית אבות הומו-לסבי, ומציג רשימה קטנה של עוד כמה דברים שחסרים כאן לקהילה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם זה היה מצעד הגאווה, מאוחר יותר שבוע הגאווה, והיום קצת קשה, אם רוצים להיות מדויקים, שלא לומר חודש הגאווה. כשאירועי הגאווה באילת זולגים למאי וטקס בחירת יקירי הקהילה מתקיים בתחילת יולי, עושה רושם שבקרוב לא תהיה ברירה אלא לדבר על שנת הגאווה. מי שמתעקש לדפוק נוכחות ברוב האירועים עשוי לסבול מתשישות לא קטנה. אבל למה להיות קטנוני. באמת. בסך הכל זה כנראה מייצג או מראה משהו על ההישגים וההתפתחות שלנו. הרבה הומואים ולסביות יוצאים מהארון, לכל שלושה-ארבעה מהם יש ארגון, מספיק שכל אחד מהם ייצר מצעדון או פגש, והלוח מתמלא. כל הארץ דגלים.אז אם הגענו למצב כזה, שבכל עיירה יש סניף/ תנועה/קבוצה מתרוממת וגאה, אולי הכל בסדר והגענו לנחלה.

טוב, ברור שלא הכל בסדר, ושיש הומופובים וממסד חרדים ופקידי ביטוח לאומי וזמרות מזרחיות בארון וחינוך סקסיסטי וכיבוש וכל מה שהופך את החיים פה לסקנדינביה אחת גדולה ומאושרת. אבל מעבר לבעיות הגדולות, מעבר לסיסמאות ולצרכים "הגבוהים" שיש לנו כקהילה, אולי כדאי לנצל את ההזדמנות הזו של חודש הגאווה לעשות איזו רשימת מלאי קטנה יותר, לא מחייבת ולא מלאה בהחלט, של כל מיני דברים שחסרים לנו, כאלה שקהילה בוגרת, שלא עסוקה רק ברקטום של עצמה, צריכה לדאוג להם.

הצלחנו עם בית דרור, וגם ארגון הנוער הוא כבר סוג של אימפריה. זה מראה שבסך הכל יש כאן תשתית מצוינת, שיודעת לטפל ב"נער ההוא מדימונה". החלק הצעיר, הראשוני והמתלבט של הקהילה מטופל. אבל מה קורה עם החוליה האחרונה, עם הקשישים? אם היום הם עוד לא מורגשים, נראה לי שבתוך עשר שנים תהיה כאן שכבת גיל שאי-אפשר יהיה להתעלם מהצרכים שלה. אם בשנות השבעים והשישים כולם התחתנו או ברחו לגור בחו"ל, הרי שהיום הולכת וגדלה לה כאן שכבה משמעותית של הומואים ולסביות בני ארבעים וחמישים שחיים חיים מלאים מחוץ לארון. הם אמנם מתרגלים יפה מאוד לדחייה בכל פורום אפשרי, מטריקת דלת בסאונה ועד לכיכוב ברשימות שחורות ב"אטרף", אבל זה לא אומר שצריך לבעוט בהם גם כשזה יגיע לפנסיה.

אז אולי כדאי להתחיל לגלגל את הרעיון של בית אבות הומו-לסבי, מקום שבו יוכלו להזדקן להם בנחת בוגרי מסיבות הפופ-רינג לצד חובבי האפטרים של שירזי. שם זה לא ישנה אם אתה בן 25 או 32. ההבדל בין 68 ל-75 הוא הרבה פחות משמעותי. גם הפעם יקומו מי שיגידו "למה צריך את הגטו הזה?", "למה אנחנו לא יכולים לעבור לבית אבות רגיל?" וכולי וכולי. האמת היא שרוב ההומואים מתפלצים מעצם העלאת הרעיון שהם יגיעו למצב שבו יצטרכו להיכנס לבית אבות. בדמיון המודרך שלהם הם מסוגלים לראות מצב שבו גופם אינו מתפקד (נניח, העדר זקפה אחרי שאיפת שתי שורות בשירותים של הווקס), אבל הם ממש לא מסוגלים לדמיין מצב שבו אין להם שליטה על יתר חלקי הגוף בעודם ישובים בכיסא גלגלים, ממתינים שאף ילד לא יבוא לבקר אותם. בכלל, נראה לי שהומואים ולסביות לומדים יותר מכולם במשך כל חייהם להסתדר ולשרוד בכוחות עצמם. מצב שבו אולי הם ייאלצו להיות באמת פסיבים ונתונים לחסדם של אחרים, זרים, נראה לרבים בלתי מתקבל על הדעת.

מצד שני, זה יכול להיות אחלה רעיון למערכון דראג. דמיינו לכם את חיים פנחס ושירזי, בני שמונים פלוס, מדוושים עצמם לדעת על כיסא גלגלים במסדרונות, מטרידים את האח החתיך במסדרון או מארגנים (אולי אפילו ביחד) איזו מסיבת שבת בצהריים בחדר האוכל.

ואם לא בית אבות, תמיכה באוכלוסייה הקשישה של הקהילה עשויה לבוא לידי ביטוי גם בערוצים אחרים. מערך מתנדבים שיוצאים לביתם של קשישים עריריים יכול לעשות את זה. יהיו כאן מספיק בוגרי יש עם מי לדבר, חוש"ן והקו הלבן עמוסי אמפתיה ונתינה, שיוכלו להוות פלטפורמה בסיסית לעניין. העניין הוא שהדיבור על האוכלוסייה המזדקנת והטיפול בה חייבים להתחיל עכשיו, למרות שהנושא רחוק מלהיות סקסי, למרות שהקשישים כנראה כבר לא יוכלו להחזיר טובה לאף פוליטיקאי בשום פריימריז. מדובר בחלק בסיסי בתפקוד ובמהות הפנימית של הקהילה כקהילה, כחברה מוסרית ששמה את כבוד האדם כערך מרכזי בהוויה שלה (גם אם הוא מזמן כבר לא מנוי באפגרייד).
 
 
ויש עוד כמה דברים, אולי פחות חשובים או כואבים, שחסרים כאן:

מועדון לאמנות הדראג. פעם לפחות היה הצ'אפס, ובמשך כמעט שנה עלו אליו לרגל דיוות ישראליות כיפה ירקוני ואילנית. היום מה יש? דיווה מתפקד כמקום סטרייטי למהדרין. אפילו אירועים חד-שנתיים שנדמה היה כי הפכו למסורת (וויגסטוק, עקב בצד אגודה) התפוגגו. אז אם את מלכת דראג שמעוניינת להופיע ואין לך קשרים במועדונים הגדולים, כנראה תצטרכי להסתפק במשאית במצעד. אבל אולי היה ראוי שיהיה מקום שינוהל על ידי מי שמכיר תודה ושומר פינה חמה לאמנות הזו, ויש הרבה מה לפתח בה. להפוך אותה ליותר פוליטית, להגדיל את הנפח של הדראג-קווינז, לבנות תוכניות עם מערכונים כתובים ולא רק עם ליפסינג סוג ז'. קצת כבוד, מה יש?

מועדון S/M. היו כבר נסיונות להרים ליינים כאלה ואחרים בדאנג'ן, אבל מקום של ממש שבו יש קהילה חובטת ונקשרת עדיין אין. הבושה גדולה מדי, וכנראה גם בשנים הקרובות המועדון הכי קרוב עדיין יהיה ממוקם בברלין או בפריז.

הומור עצמי. נורא רציני פה הכל. באמת. אם אתה סטרייט שמסתכל מהצד, לפעמים נדמה לך שקהילה שלמה פשוט לא יודעת לצחוק על עצמה מעט.

מצעד הגאווה. משהו לא טוב קורה עם כל מצעדי הגאווה. מי שהספיק, ויש לא מעט כאלה, להשתתף בחלק גדול מהמצעדים שכבר צעדו כאן, יודע שלמרות תחושת השחרור הגדולה שיש בהם, אין מנוס מלפתוח איזשהו דיון פנימי גם בעניין מצעד הגאווה. משהו תקוע, משהו בנאלי, או משהו שכבר לא עושה את זה להרבה אנשים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by