בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שבר כלי 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן סבור כי ליאור דיין משדרג בבלוג שלו את הקללה שרובצת על הזכרים במשפחתו: בניגוד אליהם הוא כבר אינו מנסה ליצור שום דבר, ופשוט צונח מול המצלמה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלמלא דקלה קידר, שהתארחה אתמול ב"בלוג" הטלוויזיוני שלו, אני לא יודע אם הייתי אוהב את ליאור דיין. גם עכשיו איני אוהב אותו. יש בו כל מה שמומלץ לשנוא: הוא מגמגם, לא נאה במיוחד – הוא נראה כמו שאני נראיתי בגיל 40, כאשר הבשר בצוואר החל להתעבות ולהפוך לאיטו לסנטר נוסף – ובעיקר, הוא לא מעניין במיוחד.

כמוני, ליאור דיין נע ונד בין שני קטבים מדומים – אהבה עצמית חסרת גבולות, אורגזמטית ממש, ושנאה עצמית מזוקקת. בשני המקרים הוא מתנהג באותו אופן: מכופף את ראשו וטומן אותו בין רגליו החשופות, נהנה מאוטיזם קל. התנועה הזאת מרמזת על מה שהוא היה רוצה לעשות באמת: להיכנס לתוך הבטן שלו. המאבק הפנימי העקר שדיין מנהל נראה כמו מכשיר קידוח, שמאפשר לו לחפור בתוך עצמו, לנסות לדלות משם משהו בעל ערך. בתוכנית אתמול הוא לא מצא כלום.

כי כאשר דיין הצעיר כבר התחיל לומר משהו מעניין – נושא התוכנית המוצהר הוא התמכרותו לכדורים פסיכיאטריים – דקלה קידר התפרצה לדבריו בשתלטנות ערסו-צפונית מרתיעה. קידר, לשעבר סמ"פ בצבא, אמנם נתונה בגוף נאה (אם כי בניגוד למה שנדמה לה, יופייה הוא לא מהסוג שראוי לדולרים), אבל בתוכו שוכנת נפש של פרחה חולת שליטה ומייגעת למדי. אולי בגלל עברה הצבאי, קידר אינה מסוגלת לשמוע משפטים בעלי משמעות. לפי תפישת העולם הכוחנית שלה, מילים הן נשק. כאשר דיין פצה את פיו המגומגם ראו כיצד היא נדרכת, מוכנה לזנק עליו בכל רגע כדי להשתיקו. הוא חדר שוב ושוב לאזור הסטרילי שניסתה ליצור על המיטה שלו: מקום שבו למילים לא אמורה להיות משמעות, כדי שהיא תרגיש מוגנת. כי אחרי הכל, בה מדובר. אלוהים, היא מגעילה אותי מאוד.

דיין ציית לקידר, והכריז שוב ושוב עד כמה הוא אוהב אותה. היא היתה מספיק עילגת כדי לא להבין את האירוניה שקולו נטען בה, ולגלם שוב את הנסיכה הקשה להשגה מדוכן הפלאפל בשוק בצלאל. אולי זאת הסיבה שהתחלתי לחבב את דיין הצעיר, וליתר דיוק, לחוש חמלה כלפיו. הוא אמנם אבוד ומובס כמוני, אבל בגלל האוטיזם שלו הוא לא בורח לשום מקום: הוא נשאר במוקד הלחימה מול האשה האיומה, מבלי להבין כלל שהוא נלחם.

ליאור הוא דמות טרגית. נדמה שזאת קללה שרובצת על כל הזכרים במשפחת דיין, ושמעניקה להם את תהילתם. בכל דור היא משנה מעט את אופיה, מתעדנת מעט. אסי דיין הוא קולנוען בינוני אך מקורי, ששואף למצוא משמעות לקיומו באוויר הדליל של ריחוף הקוקאין. בנו ליאור, לעומת זאת, כבר לא מנסה ליצור. הוא פשוט מביא את עצמו לטלוויזיה וצונח מול המצלמה כשק תפוחי אדמה. הנה הוא שם, לא עושה דבר, אך עדיין ענן שחור מקיף אותו, מבודד אותו מכולם.
 
 
את משה דיין, סבא של ליאור והאיש שממנו נבט כל הדיכאון הזה, פגשתי רק פעם אחת בחיי. ב-1967, שבועות ספורים לאחר ששר הביטחון דיין הוביל את ישראל לניצחון הצבאי הגדול ביותר שלה, הוא התקשר אלי, וביקש שאתלווה אליו לסיור במצדה. באותה תקופה כולם היו משוגעים על ארכיאולוגיה, ובחדשות היו מבשרים על הצלחותיהם של החופרים לחלץ מן האדמה את שורשינו, כלומר חרסים צבעוניים. אבל דיין, שהיה ארכיאולוג חובב, רצה הרבה יותר מכך. משאלת לבו היתה למצוא בין ההריסות העתיקות משהו אחר, אולי שבר כד, שישתלב בלבו וישלים את מה שהיה חסר בו כל כך. הוא ידע שזאת שטות, אך משום מה לא הצליח להרפות מהתחביב.

אינני יודע מדוע דיין פנה דווקא אלי, או כיצד איתר אותי. הייתי רק חופר זוטר במשלחת של יגאל ידין שחשפה את מצדה שנים ספורות לפני כן, וכלל לא עסקתי בתחום ולא הבנתי בו דבר. למען האמת, הצטרפתי למשלחת רק בשביל לשים את ידי על כמה עתיקות יקרות ולמכור אותן. כאשר דיין ביקש שאדריך אותו באתר, הסכמתי מיד. הנחתי שחל בלבול כלשהו, אבל שיחרתי להרפתקאות, ורציתי לחכך את רגלי ברגליו הלבנות והשריריות של שר הביטחון, שביצבצו תמיד ממכנסיים קצרים.

דיין אסף אותי מתל אביב בהליקופטר שלו. איני זוכר מדוע, אבל את כל הדרך טסנו עם דלת פתוחה, ורוח הפרצים בידרה את שיערנו, ומנעה מאיתנו לשוחח. כאשר נחתנו, לצד ארמונו של הורדוס, דיין קפץ מיד מהמסוק, ומשך אותי אחריו. הטייס נשאר במקומו. אלה היו ההוראות. הכרתי את המקום בקושי. פה ושם, באבק המדברי, עוד היו זרוקים כלי עבודה שהמשלחת שלנו הותירה מאחור, חלודים כבר. דיין לא ביקש הסברים. זה היה ביקורו הראשון במצדה, אך ניכר היה שהוא מכיר את השטח היטב מהמפות. נרגש הוא צעד בין התלים שנותרו על עומדם 2,000 שנה, וסקר בעינו האחת את כלי חרס המעטים, השברים ומיני הכלים העתיקים, שיגאל ידין משום מה השאיר מאחור.

נשרכתי עייף אחרי שר הביטחון כאשר חיטט באדמה, בין האבנים, למצוא שם משהו בעל ערך. דיין כבר לא שם לב לנוכחותי – באמת איני יודע מדוע הזמין אותי – והסית את הרטייה שלו הצדה, חושף חור בראשו, שעפעף דק משמש לו כמכסה. כאשר היה מוצא שבר של כלי עתיק הגיש אותו ראשית אל עינו הבריאה, ואחר כך אל העין החסרה, כאילו הוא מבקש לתחוב אותו היישר אל תוך המוח. ניסיתי לפתח אתו שיחה, אך הוא ניפנף בידו כלפי בחוסר סבלנות. הבנתי את הרמז והלכתי לנוח במסוק, לשחק קלפים עם הטייס.

בדרכנו חזרה, כיסיו של דיין היו מלאים בעתיקות. הוא גם לא השיב את הרטייה למקומה, ולרגעים נדמה היה שהוא יצור מיתולוגי בעל שלוש עיניים – אחת בריאה, אחת עקורה, ועוד אחת, בצד ראשו, מכוסה. הייתי מאוכזב וצמא – לא החלפתי עם שר הביטחון יותר משני משפטים קורקטיים, והוא לא שיתף אותי בעצבונו. רק דקות אחדות לפני שנחתנו, כאשר פקח את העפעף שלא כיסה על כלום, הבחנתי במשהו מוזר בתוך ארובת עינו. דיין הינהן לעברי בהסכמה, ואני ליקקתי את אצבעותי – לנקותן מהאבק - ודחפתי אותן לתוך החור האדום והחם שבראשו, לדלות ממנו את החרס שהחביא שם. אני חייב להבהיר: לא רק לי היתה זיקפה, גם לשר הביטחון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by