בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תחנה הבאה: חירייה 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה מתבאס מהמהלך ההרסני שמשלימים האחים כהן ב"לחסל את הליידי"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"לחסל את הליידי", החדש של האחים כהן, פותח בסיקוונס מבטיח: מבין עננים ושמיים מרהיבים מדי, מבצבצים שמות הכוכבים בפונט הוליוודי ישן אך עם גימור דיגיטלי. המצלמה יורדת באיטיות ומגלה פסל גותי מפחיד של זקנה מפלצתית, ומשם ממשיכה למטה, תחת מה שמתברר כגשר, אל נהר ובו ספינת הובלה של פסולת. השוט עוקב אחרי הספינה עד שמתגלה יעדה - אי פוטוגני של זבל. כל המהלך העדין הזה, עם הצבעים הזוהרים והחיוורים, המוסיקה החרישית של קרטר בורוול, שתורמת עוד לאווירה העמומה, והקומפוזיציות המופתיות של הצלם רוג'ר דיקינס (שניהם קבועים אצל האחים), מסתיים בדיזולב חריף - מאי הזבל הישר לשוט של תחנת משטרה מקומית – ומכין בצורה מושלמת את הקרקע לעוד חוויה כהנית מרתקת ונושאת פרי. הקטע הוא שמאותו הרגע, מישהו שכח להשקות את הזרעים והשדה נותר צחיח וקוצי.

משהו בסרט הזה לא מתגלגל כמו פקעת הקש או כדור הבאולינג ב"ביג לבובסקי", שום דבר גם לא מתפזר כמו אלומת העשן ואישיותו של "האיש שלא היה שם" ואפילו לא שוטף כמו המבול בסופו של "אחי איפה אתה?", מהסרטים הפחות גדולים של האחים. יש כאן יותר מדי בדיחות לא מצחיקות, רגעים מביכים וסתמיות משעממת. גם הקטעים הטובים, בייחוד מכיוון הסלפסטיק והעריכה, מפצים רק במעט על הסך המשמים.

ההומור בסרט מבוסס על הצלבתם של סטריאוטיפים אמריקאים שונים תחת פלונטר עלילתי משותף. אירמה פ. הול עושה תפקיד מקסים בתור ה"ליידי" השחורה, אשת גוספל ותה, המנהלת שיחות פוריות עם תמונת בעלה המנוח. זהו גילום חם ומפתיע, אך גם מדויק בקלישאות. גם מרלון ויינס ("מת לצעוק") עושה את העבודה בתור ה"ניגר", מהיר לשון הגידוף. ג'יי. קיי. סימונס ("ספיידרמן"), המוכר כשילינגר מ"אוז", מגלם דמות שהיא אנטיתזה פארודית לזו הטלוויזיונית, ומתמודד עם האתגר במידת הצלחה. אבל מה שהיה יכול להפוך לאוסף דמויות של אינסטנט-קאלט, אפילו לא מתלכד למשהו כיפי.

קל להאשים בבעיה את טום הנקס, המנייריסט המלוקק, שעושה תפקיד בינוני ומצליח לעצבן פריימים רבים מדי עם מונולוגים מעייפים (והבעיה לא טמונה בטקסטים המשעשעים); אך נכון יותר לזהות את הליהוק שלו כסימפטום למהלך שהאחים כהן מובילים בשנים האחרונות. סרטיהם של צמד היהודים המחוננים תמיד הצדיעו וניהלו דיאלוג עם הוליווד, בעיקר זו של שנות ה-30 וה-40, אבל הטוויסט האירוני, האכזרי והפוסטמודרניסטי, העניק לכולם תחושה ייחודית ודוקרת. כל ההוליוודיות הטבועה בהם מלידה סייעה לסמן את האחים כהן של "רציחות פשוטות", סרטם הראשון, כחלוצי אינדיפנדנט ובעיקר כיוצרים עם פרספקטיבה חיצונית לתעשייה.

אבל נדמה שהחל ב"אחי איפה אתה?", הכהנים נדחפים עוד ועוד אל פנים הוליווד. אמנם, עם "האיש שלא היה שם" נוצרה תחושה שהשיטה תהיה מעין זיגזג פנים וחוץ שכזה: עשייה בעשרות מיליונים מצד אחד, ושמירה מודגשת על הפן האישי מן הצד השני. צמד הסרטים האחרונים של הצמד, "אכזריות בלתי נסבלת" ו"לחסל את הליידי", מפריכים לעת עתה את התזה הזו, ומסמנים שהאחים כמהים להוליווד החדשה והנוצצת, ולא רק כפילגש. זה לא בהכרח רע, כמובן, אבל נדמה שדווקא בשביל היוצרים החשובים האלה, מדובר במהלך די הרסני. אמנם הכהנים עדיין מנסים לשמור על סגנונם הרטרואי וההומאז'ים לקלאסיקות, אבל דומה שעכשיו גם נוסף רצון ילדותי להתאחד עם הרפרנסים, במעין פטישיזציה ריקנית ומיושנת של סטייל שכבר לא מחזיק. כמו שהסרטים של ספילברג יותר טובים ככל שהם אינפנטיליים ומסחריים יותר, כך נדמה שהאחים כהן פשוט לא טובים במיינסטרים. הם נרקבים שם.

נותר רק לקוות שג'ואל ואיתן יתפכחו מהחלום, ישליכו את הסרט הזה מהגשר אל ספינת הפסולת, ואז יסובבו את מצלמתם מהר הזבל בחזרה אל עיניהם הנבונות - דרכן הלכלוך משתקף בדרכים מעניינות, חדות ומספקות הרבה יותר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by