בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
i-פוץ 
 
 
עדו פלוק, ניו יורק

עדו פלוק על המחאה העממית נגד ה-iPod, נגן המוסיקה שסוגר שטחים וכובש מרחבים אנושיים שהיו עד עתה יחסית פתוחים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
העיר שטופה במודעות ל-iPod. לאן שלא תלך, ילוו אותך צללים אנושיים עוטים iPodים על לוחות ענק. הפרסום לא נקודתי: אפשר למצוא מודעות במיד-טאון על שלטי חוצות ענקיים, על גורדי שחקים וגם בלואר-איסט-סייד, על לוחות עץ רקובים שממוסמרים לקיר של בית. ה-iPod, נגן המוסיקה של אפל שכבש את העיר לגמרי בשנה שעברה, לא עוצר. גדודים של אנשים משתמשים בו ברכבות התחתית, במשרדים, במעונות סטודנטים, ברחוב. אנשים הולכים מחוברים לאוזניות לבנות (שמדי פעם מחשמלות את האוזן). עם 10,000 שירים בכיס, אתה לא יכול לטעות.

מחאה: באיסט וילג' מישהו הדפיס את תמונת השבוי העיראקי המפורסמת, זו של אדם ערום, כפות, עם שקית על הראש, הפך אותה לצל בסגנון הפרסומות והוסיף לשבוי העיראקי האומלל iPod. בנוהו עבר מישהו על עשרות מודעות והוסיף כתובות בסגנון "iPod. איי עבור בידוד" (‘i’ stands for isolation), "איי עבור חוסר נימוס", "הכנסה", "אדישות", "בלתי נראה" וכו' (הסיפור תועד בווילג' ווייס).

מה מציק לאקטיביסטים הפעם? כמה דברים. ראשית, למרות שהוא יקר וזמן החיים של הבטריות מפוקפק, ה-iPod הופך מהר מאוד להיות מונופול טכנולוגי של אפל, שכופה על המשתמשים שלו להתקין את "iTunes", נגן המוסיקה שלה. עשרות מיליונים של iPodים נמכרים בעולם בקצב משומן ורומסים את המתחרים, לאו דווקא בגלל יכולת טכנולוגית שונה כל כך, כמו בגלל המיתוג כסמל סטטוס קולי במיוחד. מוצרים שתופסים כזה נתח שוק, יילמדו מקרי מייקרוסופט, נייקי והקפה של סטארבאקס, הם תמיד מקור לדאגה.

אבל הסיבה העקרית שה-iPod הוא מכשיר בעייתי כל כך היא תרבות הרחוב החדשה שהוא מייצר: אם רחובות ניו יורק, או רחובות העולם לצורך העניין, היו כבר מנוכרים עד מאוד לפני, הרי שגדודי ה-iPod החדשים - רובוטים שנוסעים בסאבווי, מבטם בוהה, חושיהם מגורים אלקטרונית (ומדי פעם גם זוכים לאיזה זץ מהאוזניות) - מביאים את תרבות הרחוב לשיא של ניכור וחוסר-אישיות.

היכולת לקחת איתך לכל מקום את אוסף המוסיקה שלך מונעת ממך להתנתק ממנו. ה-iPod מייצר פסקול דמיוני לחיים, שטיח סאונד, "רום-טון" שבולע את האמת, את מה שקורה בחוץ. לא עוד יישמעו קריאות חסרי הבית כשהם עוברים בקרונות ומבקשים כמה גרושים כדי לממן את צריכת הסמים שלהם. לא עוד יטרידו אותך אנשים שסתם רוצים לדבר.

לפני חדירת ה-iPod, צעידה ברחוב, או נסיעה ברכבת תחתית, נתפסה כמעט כמעוז האחרון - הזמן היחידי שנותר לאנשים לעצמם. בלי גירויים חיצוניים (כלומר, מלבד שלטי החוצות הענקיים ואותם חסרי בית). בלי מערכת הסטריאו והטלוויזיה והמחשב שאנחנו מדליקים באובססיביות בכל פעם שאנו נכנסים אל הדירה הממוזגת שלנו כדי לחסום את הבדידות. ה-iPod מצטרף למכשירים האלה וכובש את הזירה היחידה שנותרה יחסית פתוחה: הרחוב. החיים שמחוץ לבית.

באחד הפרקים של "Illuminations" כותב וולטר בנג'מין על האופן בו המוסיקה בעידן המודרני הופכת יותר ויותר לרקע של משהו אחר (ובאמת, מתי בפעם האחרונה שמתם דיסק וישבתם להקשיב לו מבלי לעשות שום דבר?). המוסיקה, כתב בנג'מין, הופכת לחומר המילוי הסכריני של כיסי הבדידות שלנו. ה-iPod, אם כן, משלים את מהלך הפיכת המוסיקה לאמנות רקע וממלא את הפערים, את כיסי הבדידות, את ההליכה ברחוב, בחומר הכי שכיח בעידן ה-CNN שלנו: הכחשה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by