בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תסתכלו עליהם, תראו אתכם 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן לא ראה כבר הרבה זמן צוות של אנשים כל כך מכוערים כמו ב"שמש"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אתמול צפיתי לראשונה בחיי בסדרה הקומית "שמש". בחיי שהציפיות שלי לא היו גבוהות. גם אני, כמו מבקר הספרות מנחם בן, יוצא מדי פעם לשוק, ולמעט פעם אחת, כאשר זקנה מטונפת במיוחד התעטשה עלי עיטוש רטוב בריח של אנטיביוטיקה ועמבה, מעולם לא חשתי גועל מבעלי הדוכנים או מהקונים שעורכים שם את קניותיהם. אני אפילו מצליח לגלגל שיחה עם מוכר הזיתים הצעיר, זה עם כובע הצמר השחור מרוב שימוש. לפעמים אני גם מזמין אותו לביתי, וגומל לו על כך בכל המובנים.

אבל קניות בשוק לא יכולות לשמש כהכנה לקראת צפייה ב"שמש". גם לא נבירה בפירות הרקובים שנשארים על הרצפה בסוף היום. השחקנים בסדרה אולי מכוערים ומוזנחים, מדברים בח' וע' ולרובם יש צבע עור שחרחום (אפילו ל"טנצר המניאק", שאמור לגלם "אשכנזי"), אבל הם רחוקים מאוד מבעלי הבסטות הנחמדים שמציעים לכל דורש את המלפפונים הטריים שלהם.

בדרך כלל, רוב האנשים שממלאים את הטלוויזיה לא דומים בכלל לקהל שצופה בהם. ג'ק באואר, קארי בראדשו, ג'רי סיינפלד ואדי מונסון שונים מאוד מאיתנו – חלקם תמהוניים, חלקם נערצים וחלקם סתם עשירים. אבל אם הם היו זרים לנו לחלוטין לא היינו מתעניינים בהם כל כך. משהו בחייהם המומצאים – הדילמות, הרגשות והתגובות שלהם למצבים שונים – מצליח לעורר אצלנו הזדהות. האופן שבו הם מתמודדים עם החיים הדמיוניים שלהם מעניק לצופים כלים חדשים – ולמען האמת, בדרך כלל מחזק נטיות ישנות – כדי להתעמת עם המציאות.

"שמש", כמו קומדיות עממיות אחרות, נחשבת לסדרה נחותה בגלל שלא מתקיים בה הפער בין הדמויות לקהל. הצופים לא אמורים להזדהות עם בעל בית הקפה השכונתי שמש בגלל לבטיו, למשל, אלא פשוט משום שהוא דומה להם מאוד. למשך 25 דקות מרקע הטלוויזיה הופך לראי של האנשים היושבים בסלון – לא במובן המטאפורי, אלא המעשי. נתוני הרייטינג מראים שהקהל מאמין לראי שהוצב בפניו, אבל באיזה מחיר!

כבר הרבה זמן לא נראה צוות של אנשים כל כך מכוערים על המסך. עזבו את הגמד הגרוזיני שאמור לשמש כאתנחתא קומית ומתנהג כמו ילד טעון טיפוח (הוא הרי בגובה של ילד), או את טנצר, האשכנזי הפתטי, שלא יכול ובקושי מנסה לעולל רע – הגיבור של "שמש" הוא צביקה הדר.

צביקה הדר, כולל הציצי שהפגין אתמול כשהסיר את חולצתו באקט מביך של שמחה מאולצת, הוא מר ישראל לשנת 2004. קשה לחשוב על אדם שמגלם טוב ממנו את הרוח הישראלית הנושבת היום: הוא מכוער, יודע שהוא מכוער, אבל מבסוט רצח מהחיים.

הדר, כמו שאר המשתתפים בתוכנית, משחק באופן נורא. הוא כל הזמן מעווה את פרצופו: מגיחוך אינפנטילי ועד למה שאמור להיראות כמו הבעת אימה (כאשר גברתן רוסי מתפרץ לבית הקפה שלו). והדר אף פעם לא מפתיע. נדמה שכלב יפגין יותר תבונה ואומץ בסיטואציות שהוא מתמודד איתן בסדרה.
 
 
כשהתבוננתי אתמול בצביקה הדר מניע בכבדות את משמניו על המרקע, נזכרתי בידיד ישן שלי, שפגשתי בשנות ה-60 בלונדון. הייתי רואה אותו בכל לילה, כשחזרתי מענייני למלון הזול שהתגוררתי בו - הוא היה יושב ליד הבר, חתימת שפם דקה מעל שפתו המשורבבת, וכוס בירה ניצבת מולו. הוא נראה לי עצוב.

לילה אחד החלטתי להזמין את הזר העגמומי למשקה. קולו הצפצפני, שבקע מגוף בריא בשר ומרובה סנטרים, הפתיע אותי, אך מהר מאוד שקענו בשיחה נחמדה באנגלית. אז התברר לי שזהו עבדול, כוכב רדיו משגשג ממצרים (שהיתה עדיין ארץ אויב). בשנות ה-50 גילם עבדול בתסכית רדיו פופולרי את "מר כהן" – סוחר יהודי שמרמה את לקוחותיו. בכל פרק המאזינים ההמומים היו שומעים כיצד מר כהן הונה שוב מצרים תמימים, והשיא הדרמטי היה מגיע כאשר מזימתו היתה מתגלה, ועבדול היה מייבב בשמו לרחמים. אולי זאת הסיבה שמר כהן מעולם לא נענש כראוי, והיה חוזר לסורו למחרת, בפרק הבא בסדרה.

עבדול חי חיי עושר יחסיים במצרים הודות להצלחת התסכית. הוא הילך לו בחופשיות ברחוב, אך נאלץ לשמור תמיד על חרישיות מלאה. כאשר דיבר זיהו אותו מיד כמר כהן, והצרות היו מתחילות. הוא חטף מכות בכמה הזדמנויות, וכשפגשתי אותו החזה שלו היה מצולק בגלל תה רותח ששפך עליו זקן זועם. עבדול האומלל נאלץ לנטוש את מולדתו.

"מצער לגלות שהאומה שלכם כל כך פרימיטיווית", אמרתי לעבדול, והנחתי יד חברית על כתפו העבה, "אינכם יודעים להבדיל בין האמנות הנפלאה של הסיפור לבין המציאות". כעבור שעה קלה כבר אכלנו תותים בקצפת. "מחר אני אשנה את שמי לכהן", אמר לי עבדול. "הרווחת את זה ביושר", השבתי לו, משועמם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by