בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פרא אציל 
 
 
דנה רוטשילד

התלתלים של רינו צרור מסתירים לדנה רוטשילד את הממצאים הקשים שהוא מביא בתוכניתו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה כבר אפשר לומר לנערה צנומה עם שפת גוף מהוססת, שמתעקשת שהכל רע. שאין עבודה, ואין תקווה, ואין שום מוצא מהחידלון המסרס של העוני, מהחיים-לא-חיים באחת מעיירות הפיתוח בדרום. הבת של ויקי קנפו, עדן שמה, מסתובבת על הטרשים הצהובים של מצפה רמון ובוכה. "בשביל מה לי להמשיך לחיות?", היא שואלת. ורינו צרור שותק, לראשונה מתחילת התוכנית.

העונה השניה של "דין וחשבון", תוכנית התחקירים של רינו צרור, האיש והרעמה, התחילה אתמול ישר אחרי מהדורת החדשות. צרור, שבכל מקום אשר יפנה זוכה להערכה היסטרית בדבר כישוריו העיתונאים, ולרוב בצדק, הצליח לדחוק ממשבצת השידור הנחשקת את פוליטיקה פלוס של מר דנגלית, התשובה הערוץ 10-ית למה שפעם היה פופוליטיקה. מול הכוחנות הוולגרית של פוליטיקה פלוס – וכל שצריך הוא לראות את מרגלית מתמסר בהכנעה לכל לובש מדים באשר הוא, כדי להבין שחלק מכלבי השמירה של הדמוקרטיה שקעו בתרדמת חורף אי שם באוקטובר 2001 – צרור נראה כאיש עדין ושקט, כעיתונאי רציני.

צרור רואה את התוכנית שלו כשליחות של ממש. הוא מדבר בלהט אפוקליפטי. הוא חושב שישראל נמצאת על סף חורבן, בדומה לישראל של בית שני; שהמתח "בין מתון לקנאי" והפער הכלכלי יהרוס אותה מבפנים. הוא לא מטפטף את המסקנה הזו לאט, אלא מטיח אותה בפרצוף כבר בהתחלה, ובכך רותם את המשך התוכנית – התחקירים – לאישוש התיאוריה שלו.

וכפי שהוא לא חסך זאת מאיתנו, כך הוא לא חוסך זאת ממרואייניו. משה פייגלין, איש "מנהיגות יהודית" בליכוד, אינו בריון – התואר שהצמידו לו בליכוד ובעיתונות. הוא איש גבוה ורזה, שמקפיד לדבר בשקט ונמנע מהתלהמות. הוא אומר דברים סהרוריים והזויים גם לאוזניים ימניות קיצונית, מדבר על הקמת בית מקדש שלישי כפרוייקט הדגל שלו, ואפילו יש לו דגמים מצויירים של הפרוייקט. הוא טוען שלאנשים לא דתיים אין זכות קיום במדינה. צרור לא נותן לו לדבר, אלא מטיח בו שהוא "קנאי" ישר על ההתחלה. פייגלין, כצפוי, נכנס למגננה. לפתע הוא מתנחמד, מדבר על הצורך להתנחל בלבבות, על הסברה.
 
 
במחי אידיאולוגיה של עיתונאות לוחמת צרור לוקח צד בוויכוח, מעקר את התחקיר שלו מתוכן, לא נותן לממצאים בשטח לדבר בעד עצמם. וזה מספיק חמור גם ככה, אני לא צריכה את הפרשנות של צרור שיספר לי על פייגלין שמדובר בקנאי מטורף, די לי לראות את הסטיקר שעל מכוניתו, "להרוג את ערפאת עכשיו", או לצפות בו מזיל דמעה ומדבר בקול שבור בהר הבית. דווקא הפרשנות של צרור, תפיסת העמדה (ואני מכלילה בכך גם את הבחירה להצמיד לפייגלין מוזיקת רקע מכשפת מתוך הסאונדטראק של טווין פיקס) מנטרלת את האימפקט שיש לראיון עם לאומן כה משיחי.

כשהוא מגיע לדרום, למרבצי העוני, ניכר בצרור כי הוא חוזר לטריטוריה הביתית שלו. מה שמכונה "הבעייה החברתית", ואינו אלא יופימיזם למצוקה משתקת של אין מוצא כלכלי, גיאוגרפי ורגשי, הוא חומר גלם משובח לצרור. אך גם כאן ניכר כי ייתכן והשתן עלה לו לתלתלים. במקום לפנות את הבמה לוקי קנפו ובתה, מתעקש העיתונאי לשמור על המקום שלו במרכז, להתארגן על איזה קלוז-אפ נוגה במהלך סיקוונס של נסיעה במכונית; להפוך גם את עצמו למושא סיקור, למוקד העניין. כמו בתחקיר הפייגליני, גם כאן הנרקיסיזם הזה פוגע באימפקט של נושא הכתבה, אולם בניגוד למשיחיים המנומסים, כאן הוא לא שופט אף אחד.

ויקי קנפו ענייה מרודה ומובטלת, הבת שלה, עדן, סובלת מבולימיה, והבן, נתנאל, נרקומן. עד כמה שהאגוצנטריות של צרור יכולה לעלות על העצבים – ולפעמים ממש מתחשק להגיג לו שיזוז קצת, שהוא מסתיר את התמונה עם התלתלים שלו – הוא עדיין העיתונאי היחיד שמביא תמונות ארוכות וקשות מלב המאפליה. תמונות של יאוש על רקע צהוב מדברי שמכסה הכל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by