בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
השד גחן 
 
 
דביר וולק

דביר וולק חושב שהדג נחש מנצנצים על רקע העילגות הכללית של ההיפ הופ הישראלי - אבל זה לא מספיק מעניין

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני די משוכנע שבעוד 20 שנה, היפ הופ ישראלי מראשית האפסטיז ייחשב לפריט תרבות כעור כל כך עד שהוא יהפוך לקאלט יותר מצביקה פיק. אתם מתארים לעצמכם איך יישמעו סאבלימינל או ההוא, נו, מסיקה או בוטפיקה או צ'ינו (אחד מהשניים, לא משנה איזה) בעוד כמה שנים? שנאמר, יאבללה. יש משהו בראפ ישראלי כז'אנר, שנשמע כמו ילד מעצבן שעושה חיקויים של חנוך רוזן נתקל בקיר זכוכית. חיקוי משומש ועילג של חיקוי משומש.

ההקדמה הקודמת הזו לא באה כדי לבאס את התחת שלכם מהתקליט החדש של הדג נחש, "חומר מקומי", אלא רק כדי להרגיע - על הרקע הזה, הדג נחש (וגם סגול 59, שהבנתי שהוא מאותה ביצה) מנצנצים כמו שן זהב בפה של מאותגר עדתית. הם הרבה יותר אינטליגנטיים ומקוריים ומודעים לעצמם מרוב מה ששמעתי מהז'אנר עד היום, אבל זה עדיין לא לגמרי מספיק.

אם באלבום הקודם הם טענו שהדג נחש עושים היפ הופ ציוני, אני חושב שבינתיים הם עברו להיפ הופ פוסט ציוני. או אולי אפילו פוסט היפ הופ פוסט ציוני. הטקסטים מנסים לבעוט חזק, לא תמיד מצליחים, והביטים, אפעס, בועטים קצת פחות. את הסינגל "חליפות" כבר בטח שמעתם, וזה נשמע ככה ברוב התקליט.

כשזה יוצא טוב, הדג נחש עוברים כמייצגים אותנטיים של הקונפליקט של רוב האנשים הצעירים במדינה הזו - מה שקורה כשאריק שרון מתיישב לך בכל כובד משקלו על השאיפות לנהל חיים נורמליים, ועל הזכות להתבאס מדברים טריוויאליים כמו עבודה או מחסור בגראס; על ההתעקשות של המרחב הלאומי לחדור לך למרחב הפרטי - וכל הפאסיביות המבאסת שלנו מול זה. ברצועות כמו "רק פה", "שביתה" או "מה נעשה" (שיר סמים חמוד שאם יש להם ביצים, יתכבדו נא ויוציאו אותו כסינגל) וכמובן ב"חליפות" המחאתי, זה עובד מצויין.

כשזה לא עובד, שאנן סטריט נשמע כמו מדריך בצופים שמטיף לילדים בני 14 (שזה אולי קצת מתאים לאור העובדה שהוא הולך להנחות גירסת ילדים ל"בולדוג"). הוא מסביר על קשיי החיים של מוסיקאים אמיתיים ("הכאפה המצלצלת"), מנסה לעודד לפעילות פוליטית ולמחאה. כמו שאמרנו, לא תמיד זה זה, ולפעמים, כמו ב"שירת הסטיקר" לגרוסמן, זה סתם נשמע רע, ויוצר פער בין הכוונות לביצוע, שמקביל לפער בין "דה סטריטס" לשאנן סטריט (שמע, איתי, הייתי חייב).

מהצד המוסיקלי, התקליט פשוט לא מעניין מספיק. יש כמה רצועות עם גרוב מצויין, ההפקה של יוסי פיין מלוטשת וכל זה, אבל איכשהו, למרות שהדג נחש באמת יוצאים מהשטאנץ הישראלי ומהביטים בשקל שמאפיינים הפקות אחרות, רוב האלבום נע באזורים של ביטים מהירים יחסית ומלודיות "מעניינות" כאלה. בסופו של דבר, רוב הביטים נעדרי ביצים (ואל תאמינו להבטחה של הביט הבועט של "חליפות"), המלודיות לא תמיד תופסות את האוזן והשיגועים שמתווספים פה ושם די צפויים. לא נראה לי שהדיסק הזה יראה את הסי.די רום שלי אי פעם אחרי שאני אגמור לכתוב את הביקורת הזו. אולי אחי החיילצ'יק יאהב אותו, מי יודע.

ולסיום, עוד פנינה דידקטית באווירת לא נגענו, מתוך "מוסיקה": "קונה רק אורגינל לא ממפעל צרובים בעזה, למרות הפיתוי וה-ADSL נמנע גם מקאזה". תגיד, מסולסיק גם כדאי להימנע?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by