בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עונג 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר מובס על ידי השבת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל שבת בבוקר, אותו סיפור. בעלי קם בשש, מעיר את בוורלי בשעה תשע – היא מאחרת קום, בדיוק כמוני – יורד איתה לגינה לשעה, וחוזר אלי למיטה עם הקפה. בוורלי נשארת בסלון. כשעה אחר-כך, זה מתחיל. "אז מה עושים?", הוא צועק. אני במקלחת, והוא כבר מתקתק בחדר העבודה, מחזיר אי-מיילים לחצי עולם. "מה עושים?", אני מחקה אותו בטון נרגן. זה מיד מעצבן אותי ה"מה עושים" שלו. "מה שאנחנו עושים בכל שבת – כלום", אני נוהם. בעלי לא מרוצה. הוא אף פעם לא מרוצה בשבת. תמיד הוא מפסיד משהו, תמיד משהו נורא כיפי קורה אי-שם בחוץ, והוא לא שם. היחיד שהוא לא שם.

"אם לא נעשה כלום, תוכל לפחות לעבוד כל היום", אני מנסה ציניות בונה. התקתוקים שלו על המחשב בשבת על הבוקר מטריפים אותי. עוד ועוד אי-מיילים שנשלחים השד יודע לאן. ולא רק אי-מיילים. מאז שגילה את "Skype", תוכנת דיבור אינטרנטית המוזילה באופן ניכר את התקשורת הבינלאומית ולמעשה מייתרת לחלוטין את חברות הטלפון, הוא גם מנהל שיחות ועידה טרנס-מדיטראניות וטרנס-אטלנטיות עם כל מיני קולגות מפריז ולוס אנג'לס. השעה 11 בבוקר, יום שבת, אני עדיין טרוד בניתוח החלום התורן - שובר את הראש למה נאלצתי לגנוב את הגבול לארה"ב בעירום, הרי יש לי ויזה – ואילו הוד ערנותו כבר מנסה את התזות הרדיקליות שלו על החברים מיו-סי-אל-איי, אם-איי-טי והאינסטיטיוט דה אינסטיטיוד בפריז (לאחרונה סוחבת העברית שלו שובל דק של מבטא צרפתי).

"נו לא רצית לעשות משהו?" אני נעמד מולו עירום ישר מהמקלחת, רק כדי לגלות שאני משודר בווידאו לפרופסורים של חצי הכדור המערבי. בעלי, מסתבר, משתמש במקביל במצלמת רשת. "או-לה-לה", אני שומע את קולו של הפרופסור הצרפתי ב"סקאייפ", ואחריו "או-מיי-גוד" של הפרופסור האמריקאי, המנחה של בעלי בדוקטוראט, ואחד התאורטיקנים החשובים בתחומו בעולם, שנפלה לי לפתע הזכות לקצר את חייו בכמה שנים טובות. אבל עוברות שניות ארוכות עד שאני מבין שאני משודרLive ברחבי הגלובוס. בזמן הקצר שחולף, שנראה לבעלי כמו נצח, הוא מנפנף אלי בידיו שאצא מהפריים, אבל אני בטוח שהוא חומד כהרגלו את איברי המוצנעים ומתקרב לקלוז-אפ. "איי האב טו קלוז, איטס אה ויירוס", הוא אומר למיקרופון, ומקיש אלט+קונטרול+דליט אלים על המחשב.

בדקות הבאות, אנחנו לא מדברים. אנחנו צורחים ככה שכל השכונה נעמדת על הרגליים, והשכנה מקומה ראשונה לא מעיזה לעלות עם הג'חנון. "אתה לא יכול לעשות לי את זה", הוא צועק, מבהיל את בוורלי משנתה. "איזה פרצוף יש לי עכשיו מול האנשים האלה?". "פרצוף תחת", אני מחזיר בעידון, "מה פתאום אתה בכלל עובד בשבת?". "אתה לא יכול לעשות לי את זה, אתה לא יכול לעשות לי את זה", הוא מסמפל את עצמו למוות, תוקפני מאוד, כמעט אלים. "תירגע", אני אומר לו. "תירגע אתה", הוא אומר לי. "אני רגוע". "גם אני רגוע". "טוב". "טוב". דלתות נטרקות, טלוויזיה נדלקת, אי-מיילים מתנצלים נשלחים, הוא פה, אני שם, והשבת ממשיכה לעבור. "אתה לא מדבר איתי?", הוא שואל אותי רטורית אחרי חצי שעה, "אז אני לא מדבר איתך!". עוד חצי שעה עוברת. "הבהלת אותה", אני מלטף את הכלבה. "אני הבהלתי אותה?", הוא צועק עלי, אבל מגניב מבט מודאג לעבר בוורלי, שמכרסמת בשלווה נעל אדידס שהיא גנבה לילדה קטנה בים. "היא בטראומה ממך", אני אומר לו, וסוף-סוף הוא צוחק.
 
 
"לאן ניסע?", הוא אומר כשהוא יוצא מהמקלחת. מסתבר שחזרנו לנקודה א'. "לאן בא לך?", אני שואל בסבלנות מלאכותית, למרות שהתשובה ברורה לי: אין שום מקום שאנחנו יכולים לנסוע אליו עכשיו. השעה כבר אחת בצהרים, חצי שבת עברה, חם בחוץ, צפוף, וכל מקום שאנחנו עשויים אולי ליהנות בו, כמו רמת הגולן או האיים המלדיביים, נמצא במרחק כמה וכמה שעות נסיעה/טיסה. "עד שנתארגן ועד שנגיע לאנשהו, כבר נצטרך לחזור", אני מנסה להיות ריאלי. "אם לא היית מתעורר כל-כך מאוחר, היינו כבר מזמן איפשהו", הוא שוב מתמרמר. "איפה? איפה כבר היינו מזמן?" אני רושף. "רק תגיד לאן, ונצא מיד: אפטר באומן 17? אני מתקשר לדילר. פיקניק ושיט אבובים בבניאס? אני אורזת בגד ים וסלסלת בריאות. סיור מאובנים במכתש רמון? נשכור ארבע על ארבע ומדריך מ-669. תגיד איפה, ואנחנו שם". מזל-טוב, הוא שוב הצליח לעלות לי על כל העצבים. "אולי נלך למוזיאון?" הוא מדפדף בעכבר העיר. "בהרצליה".

השעה כבר אחת וחצי, ולפני שאנחנו יוצאים למוזיאון - לעוד תערוכה שיש בה יותר טקסטים מעבודות - אני מוריד את בוורלי "רק להשתין". אבל אז אנחנו פוגשים בגינה את שולה, ידידתה הקרובה ביותר, והן משחקות איזה שעה כי לא נעים לי להפריד ביניהן. לקראת שלוש בעלי ואני יוצאים לכיוון מוזיאון הרצליה. בדרך אנחנו עוצרים בכספומט של דיסקונט באלנבי, שכבר אין בו כסף, אבל בעלי מוציא פירוט חשבון ואני נחשף למינוס שלנו ולהתחייבויות עתידיות בוויזה, דבר שאסור לו לעשות לידי, אבל הוא עושה בכל זאת. אגב, אם קראתם לאחרונה ש-Amazon עברו לרווח, אני יודע בדיוק למה. זה הכול בפירוט חשבון שלנו. 10 דולר ספר, 45 דולר משלוח.

אבל אין לי כוח לריב שוב, ואנחנו ממשיכים הלאה. אני אפילו אומר לו, "נראה מעניין מאוד הספר הזה שהזמנת: 'חללים מפותלים', על מה זה?". בדרך לנתיבי איילון, אנחנו מספיקים לעצור בכספומט של מרכנתיל דיסקונט, שתמיד יש בו כסף, מתעכבים לבראנצ' זריז ב-Loveat, בית הקפה האהוב עלינו הצמוד לגן החשמל, ובארבע אחה"צ אנחנו יורדים לאיילון (בעלי עדיין מטרטר לי במוח עם התשובה לשאלתי על החללים המפותלים), רק כדי לגלות כעבור כעשרים דקות שמוזיאון הרצליה נסגר כבר בשתיים.

מובסים על-ידי השבת, אנחנו משתרכים חזרה לתל-אביב בפקק אדיר של חוזרים מהצפון. מסביבנו מאות מכוניות: ארבע על ארבע, משפחתיות, ספורטיביות, והן מלאות זוגות, חברים ומשפחות עם ילדים, וכולם התעוררו מוקדם בבוקר ודחסו לתא המטען את סלי הפיקניק שארזו כבר ערב קודם ולקחו תרמוס עם קפה לדרך ונסעו לגליל ולגולן ולנחל התנינים ולכינרת, והם צחקו ואכלו והשתכשכו וקפצו וניקו את הראש, ועכשיו הם מוכנים לעוד שבוע של עבודה קשה שבסופו, הם יודעים, שוב ינקו את הראש, יגלו איזה שביל חדש בכרמל, איזו מסעדה כפרית, יובל שובב של איזה נחל שוצף.

ורק אנחנו, מותשים מהבל פינו ומאוזלת ידינו, זורמים לאיטנו בנחל האכזב של נתיבי איילון, מתחזים למי שגם חזרו זה עתה מהצפון ומתנחמים בחמוד ההוא בלנד-קרוזר, שנוהג בלי חולצה, ועל השמשה האחורית דבוק לו סטיקר "העם עם הגולן". "מוכר?", אני מחייך אליו דרך החלון וקורץ. "קח אותה", הוא עושה בדיחה, מסמן לי על אשתו שיושבת לידו חמוצה כטונה צרובה. "לאן שאני לוקח אותה, לא טוב לה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by