בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חמינדוס 
 
 
ערן דינר

ערן דינר משווה בין אלבומי ההופעה המאונגלזים של דני סנדרסון וחמי רודנר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"קלאודיה" הוא שם הלייבל החדש מבית "עננה" והד-ארצי, שיוקדש ליוצרים ישראליים שמעדיפים ליצור בשפות אחרות מלבד עברית. הקומוניקט הנלבב מבטיח שב"קלאודיה" מתעתדים לשחרר גם מוסיקה אינסטרומנטלית ותקליטים בשפות נוספות, אך השגר הראשון שמספק הלייבל הרך מורכב רובו ככולו מאלבומים באנגלית. את רוב תשומת הלב מהמבחר שמציעה יריית הפתיחה של הלייבל תפס השני של הווקי טוקיז, הגראנג'אים של אסף שריג. לצידו בשקית נחו ידיד ותיק של שריג – חמי רודנר, ודני סנדרסון. כל אחד מהם עם הטריביוט הפרטי שלו לקלאסיקות הסיקסטיז שאהבנו לשיר יחדיו. על פניו, עניין די נעים.

וזה באמת נעים, לפחות אצל סנדרסון. לא כמו רוב מי שהחזיק פה גיטרה חשמלית בעשורים האחרונים, סנדרסון העביר את שנות נעוריו בניו יורק של שנות השישים וחווה בגוף ראשון את מהפכת הרוק שטלטלה אז את העולם. לא באמת צריך להזכיר שהוא גם חיית הופעות עם מוניטין וגיטריסט בחסד, שאגדות על הג'אמים החופשיים שהוא עורך מהחומרים האלה רצות כבר הרבה שנים. כל אלה ביחד הופכים את "Black and White", ריוויו האר-אנד-בי שהוא מגיש כאן, לשעה (וקצת) של כיף טהור.

המחוזות שסנדרסון משייט בהן נעים באיזורים מגוונים, אבל הוא מקפיד על איזון יפה בין שירים מוכרים יותר לאוזן הישראלית – "Drive My Car" של הביטלס; "Gimme Some Lovin" של ספנסר דייויס; ואפילו "היי ג'ו" לקינוח – לבין בחירות צפויות פחות, כמה משיכות רעננות לכיוון הסול והפופ השחור של שנות ה-60 (Natural Woman"" של אריתה פרנקלין; וגם "Dancing in the Streets" הסטנדרטי פה), להיט נושן של הסטונז ("Time is on My Side") וקריצות ליודעי דבר ("Soothe Me" של סם קוק). הלהקה שאיתו – כפיר וגלעד בן ליש, עמית הראל, זיו הרפז ושי ולצר - מלווה בצמד זמרות שמספקות את האפיל האותנטי, וכולם ביחד מספקים, על אף נפילות מתח אחדות, שעה של מופע מהוקצע ומהנה מאוד.
 
 
העניינים פחות ורודים ב"מוצ"ש בסינמטק", האלבום שנלקח ממופע דומה שהעלה חמי רודנר עם ה"רודראנרז" - להקה שהורכבה מהגיטריסט עידו אגמון, הקלידן נועם רפפורט (איש "שליחי הבלוז"), הבסיסט ספי אפרתי והמתופף טל ליבני. לכאורה כולם חכמים, נבונים ויודעים את התורה, אבל משהו בדיסק הזה נשמע מפוקשש. אולי כי הבחירות מעט בנאליות ומתבססות בעיקר על המאגר הבסיסי ביותר של הסטנדרטים של הרוק הלבן (שוב "סטיספקשן" ו"בית השמש העולה"?), אבל סביר שיותר בגלל העיבודים חסרי המעוף והפיל המחופף מעט של כל העסק.

למרות הפוטנציאל של כל הנוכחים, "מוצ"ש בסינמטק" נשמע ברגעיו הטובים (למשל ב"וייט רום") כהומאז' סביר, ובשאר הזמן (כמו בביצוע של שרון מולדאבי ל"רובי טיוזדיי" של הסטונז, או ב"While My Guitar Gently Weeps" שנשחט בלי רחמים) כמו להקה של חובבים בפאב של גבעת ברנר, סירקה 88'. את מה שיש לרודנר כזמר קשה לקחת ממנו, אבל לא נראה שהרבה מזה נוכח כאן. הוא אמנם משתדל וגם יודע את המלאכה, אבל הפער שבינו לבין סנדרסון, תהיה ההשוואה לא הוגנת ככל שתהיה, דומה לפער בין לחוות נעורים אמריקאיים בסיקסטיז, לבין לשמוע על זה בגלי צה"ל, עשרים שנה אחרי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by