בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פוליגונים פרוותיים מלאי חן 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה סבור שבניגוד לשני קודמיו המעט עבשים, "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" הוא מוצר דינמי ומשכנע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסרט השלישי בסדרת הפנטזיה של "הארי פוטר" מתחיל בסיטואציה הדומה לפתיחת שני קודמיו: הארי תקוע בבית משפחת דודו האנוכי, ומחכה בקוצר רוח לשוב "הביתה", לביה"ס לקוסמים הוגוורטס. העולם הקסום מסומן שוב כאלטרנטיבה לבנאליה הזעיר-לונדונית והמחניקה של המציאות; ושוב, בניגוד לפנטזיות רלוונטיות אחרות כמו "פיטר-פן" (הפנטזיה כשלב חולף בהתבגרות) או "שר-הטבעות" (הפנטזיה האוטונומית, שיכחת המציאות), הפנטזיה ב"פוטר" מטופלת כאמיתית, חשובה ובהכרח גם מעניינת יותר ובניגוד לכל מציאות. בעיני, גישה חולמנית-נרקיסיסטית זו היא נקודת פתיחה אופטימית.

אך שני הסרטים הראשונים, "אבן החכמים" ו"חדר הסודות", סבלו מתיאטרליות וממריחת זמן שהתלכדו לכדי שעמום. הבמאי כריס קולומבוס נתן מדי נגיעות של "שכחו אותי בבית", הלהיט הגדול שלו מ-1990, ולא מספיק פעל בשיתוף עם אנשי האפקטים כדי ליצור חוייה ויזואלית מרהיבה ואחידה. אמנם הדמויות אופיינו בחן ולוהקו במיטב השחקנים האנגליים, אבל טעם של בוסר המתובל במיושנות סגנונית שלט בכיפה. ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" הוחלף קולומבוס (ששמר על מקומו כמפיק) בבמאי המקסיקני אלפונזו קוארון ("ואמא שלך גם"). רוב צוות ההפקה נשאר כשהיה, אבל הדינמיות שקוארון הוסיף, יחד עם התחושה שכל ההפקה מגובשת יותר, הפכו את הפרק השלישי למשכנע בהרבה מקודמיו.

אותן סצינות בבית המשפחה מעוצבות בצבעוניות דהויה ומגורענת, כזאת שמאזכרת באירוניה את סרטיו הרזים של מייק לי (דיוויד תיוליס, המככב כאן בתור ד"ר לופין, שיחק את התפקיד הישועי ב"עירום"; טימותי ספול, בתפקיד פיטר פטיגרו, כיכב ב"סודות ושקרים"- שניהם של לי). מנגד, אדמת הוגוורטס שופעת זוהר אפל והמצלמה אינה מפסיקה לנוע על מנופים, מבעד זכוכיות ודרך מכשולים רבים אחרים, בשאפתנות כמעט היצ'קוקאית (ראו שוט השעון). מאחר ורוב הדמויות והמרחבים כבר אופיינו בפרקים הקודמים בסדרה, נראה שנותר לקוארון הזמן המספיק להתמקד ברעיונות ויזואליים מפתיעים.
 
 
אפשר לאפיין באופן כללי וגס את ההבדל הסגנוני בין הסרטים הראשונים לבין הנוכחי, כמעבר מהאנושיות ההרפתקנית של ספילברג האייטיזאי (שהיה מי שגילה את קולומבוס וקידם אותו) - הממולאת ברגשנות רוויית תקריבים ותפאורת קלקר א-לה דיסנילנד - אל עבר ההרפתקאה הקולנועית הגרנדיוזית יותר של פיטר ג'קסון, שמעוטרת ביותר שוטים ארוכים, רחוקים ודינמיים, וממקסמת את התבססותה על הדיגיטליה. דומה כי הסגנון העכשווי ממעט לנסות לשבות רגשית את הצופים ומגדיל להשוויץ בפניהם טכנית.

ועדיין אפשר לחבב את דמותו של פוטר (דניאל רדקליף), כמו גם את חבריו, רון (רופרט גרינט) והרמיוני (אמה ווטסון). שלשיית הכמעט-נערים כבר מנוסה בעבודה, והכימיה מבוססת וטבעית. הופעת האורח של אמה תומפסון, בתור המורה לנבואה, לוקחת את ה-MVP של הסרט בקלות. גארי אולדמן, לעומתה, לא מבריק במיוחד ואף נדמה כרשלני מעט. מייקל גמבון, שמחליף את ריצ'ארד האריס המנוח בתפקיד דאמבלדור, מוצלח אף יותר מקודמו. אבל למרות השבחים המגיעים לרוב צוות השחקנים, הכוכבים החמודים באמת של הסרט הם החיות הממוחשבות. החל מן העכבר, דרך איש הזאב ועד ההיפוגריף של האגריד - כולם מהווים פוליגונים פרוותיים מלאי חן.

קוארון, אגב, לא יביים את הסרט הבא בסדרה. לראשונה נבחר במאי אנגלי, מייק ניואל ("ארבע חתונות ולוויה אחת"), לתפקיד הנכבד. בינתיים האדפטציה מתבגרת יחד עם הזיפים הראשונים על פניו של רדקליף. בניגוד לחזון הטוטאלי של פיטר ג'קסון ו"הטבעות", בממלכה הקולנועית של הארי פוטר נתפרים הדברים טיפ-טיפין לאט, ואפשר לקוות שטרם החומרים יתבלו והשחקנים יזדקנו, יגיע גם איזה פרק אחד שיהיה באמת טיפ-טופ.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by