בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אובססוציוני 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן נכנסה לנוירוזה בעקבות "את בתקופה טובה" של תמי גלבץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הרעל הזה הוא בושם לנחירי, הוא מבטיח לי גוויות חרוכות תחת משושים פעילים נעים אנה ואנה. והלילה חולף עלי במחשבות סותרות ומתנגשות רועשות ונרגשות ומחלק העיתונים כבר מטיל את העיתון על סף דלתי, הנה הוא עולה על הטוסטוס שלו והאור עולה, ואחרי שש כוסות יין אני מתמוטטת, ממששת ביד שמאל את קצה השמיכה, בטוחה שג'וק מטייל שם, אבל אני לא יכולה להדליק לבעל אור בפנים אז אני מחליפה מטריקו ארוך לשרוול קצר לגופייה ומשתינה עוד שלוש ארבע פעמים מהיין וחולמת חלומות חומים עם כנפיים, וכשאני קמה אני שולפת ממעמקי ארון המטבח את הדפי זהב ומחייגת"


על אף הסימפוניה המחמיאה שמהדהדת סביב "את בתקופה טובה", פרוזת הבכורה של תמר גלבץ", אחזתי בספר בידיים חוששות: יש משהו מרתיע בהבטחה לספר אישי לחלוטין, עד לפרטי היום יום הקטנים ביותר, באווירת בלוגרים מהזן האוטוביוגרפי. משהו בזחיחות האינהרנטית לז'אנר - פליטת אינפורמציה זניחה לכאורה על היום יום של הכותב – עושה עלי רושם מלא בעצמו להבחיל. כתיבה שנובעת מהאמונה שהסתימה שיש לך בכיור רלוונטית לכלב מת מלבדך, סופה, במרבית המקרים, לשעמם למוות. אלא אם כן הכותב, כתמר גלבץ, יודע לרקוח מתפזורת הטריוויה הזו את השלם שהוא גדול מסך חלקיו ומצליח לברוא משהו מעמיק מגיבוב הפרטים הפרוזאיים.

"את בתקופה טובה" מורכב ממכתבים שכותבת הגיבורה האוטוביוגרפית של גלבץ לפסיכולוג שלה, ולא שולחת. מכתבים הכוללים עיסוק כפייתי באוכל, ניקיון, שינה, יחסי משפחה, פיטורין, מזיקים, סרטן ודימויי גוף, ומתאגדים לכדי פאזל היסטרי במהותו ומבריק בשפתו, הנותן משקל זהה לתהליכי האימה שמתרחשים לפני שהמנקה בא, או לפני הסי.טי הבא. המינון המדויק, הכתיבה הכנה וההומור העצמי האכזרי, הופכים את העיסוק האובססיבי של המחברת בעצמה, לעיסוק אובססיבי של הקורא במחברת, באופן שמאפשר לו גם להתעסק בעצמו ולהתעלות מעל תחושת המציצנות (שהיא התחושה שמאיימת להטביע כל חוויה אחרת כשקוראים ספר אוטוביוגרפי ומפורט במידה שכזו).

ההעמדה השוויונית של מרכיבי היום יום – פעוטים כדרמטיים – בלשון שאינה סלחנית כלפי דבר (ובראשן כלפי הגיבורה), מצליחה ליצור מתוך נקודת הפתיחה המגלומנית תמונה מלאת פאר של שגרה, כמו גם התבוננות אינטרוספקטיבית מרתקת וחכמה, אם כי טורדת מנוחה ומעיקה. הזיגזג שמאפיין את הריצה של גלבץ בנפתולי החיים, מגובה בדרמטיות שבה נלקח כל פרט פעוט, יוצר הזדהות – אבל יותר נוירוזה. לקראת סוף הספר מוצא את עצמו הקורא המתאים כשהוא מסדר את הארון אלפביתית, משליך חצי מתכולת המקרר או יוצא בסערת רוחות מהבית, טרוד ורדוף על ידי מאכלים אכולים למחצה, תנומות בוקר מופרעות, ג'וקים מאיימים והמוות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by