בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גן וגם 
 
 (צילום: סיימון אריק)   
 
עופר מאיר, הזמן הוורוד

הגננת של גן "קשת בענן", מאי ארגמן, היא לסבית גאה שמבטיחה שילדים להורים הומואים ולסביות ירגישו אצלה בבית ממש כמו ילדים של הורים סטרייטים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עשרה ילדים נבחרים יכולים כבר מהחודש שעבר לשמוע בגן סיפורים על "אבא ואבא", לשחק בבובה ובובה ולהעביר את שנות ההתפתחות הראשונות באווירה גיי-פרנדלית, שלא לומר קווירית לחלוטין. "זה ממש לא גטו", מדגישה הגננת הלסבית הגאה מאי ארגמן, בת 24 מתל-אביב, שחונכת בימים אלה את הגן החדש והמושקע בדירתה השכורה, מאחורי בית החולים איכילוב, "ואם אתה תעז לתת לכתבה את הכותרת 'הגן ההומו-לסבי הראשון', אני והחברה שלי נטפל בך".

מאי וקרן, חברתה לחיים זה שלוש שנים וחצי ("בפגישה השנייה כבר העברתי אליה את המזוודות", היא מספרת, "בדיוק כמו בסטריאוטיפ הלסבי"), הן זוג אימהי ואסרטיבי מאוד. אבל האסרטיביות מופנית בעיקר כלפי עיתונאים סקפטים ונעלמת כמעט לגמרי כשמדובר בילדים. "מאז שהייתי קטנה", היא מתוודה, "הייתי אוספת אלי לחדר ילדים, אפילו כאלה שהיו גדולים ממני, ומגננת אותם. ההורים שלי ידעו מגיל צעיר שאני אהיה גננת, אבל לי לקח עוד כמה שנים להבין. היה לי די ברור שאני אעסוק במשהו שקשור לילדים, אבל לא ידעתי אם זה באמת יהיה במסגרת של גן. בתור ילד זאת הרי האופציה הראשונה שאתה חושב עליה".

"הייתי ילדה נורא ילדתית, עם קוקיות וברבי, ותמיד חלמתי להיות גננת. זה באיזשהו מקום מצחיק שחלום הילדות שלי עושה עכשיו קאמבק. בגיל 18 הבנתי שאני לא הולכת ללמוד להיות גננת מן השורה. ניסיתי כמה מקומות, כמו לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ואז מצאתי את מכון אדלר, ושם נפתחו לי העיניים. לקחתי כמה קורסים בסיסיים וגיליתי מקום שמאפשר המון כבוד לילדים, ונותן להם מקום שאני ממש מכבדת, מקום בגובה העיניים שממש מדבר בשפה שלי".

- מה זה אומר בפועל על שיטת החינוך שלך?
"לא להגיד לילד מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה. לא לומר משפטים כמו 'אתה לא באמת רוצה את זה'. לא לשים לו מלים בפה, ולא להאמין שתמיד אתה יודע מה הוא מרגיש ומה הוא חושב. לתת לו לשכלל את הכישורים שלו ולהאמין בעצמו. הכל מגיע בסוף לקטע של להאמין בעצמו. לתת לו להתלכלך, לא להיות נאצים בקטע של סדר.

"אם אני יושבת איתם במפגש ומנסה להעביר להם איזשהו נושא, איזה שיר. הסייעות והגננות הרגילות דואגות בדרך כלל שהילדים יישבו בסדר מופתי, מראות הבעה של אי שביעות רצון כשהם לא הולכים בתלם או כשדעתם מוסחת בצורה טבעית, עם כל הגירויים מסביב, ובעצם מנסים שהילד יתכוונן לגן במקום להתכוונן לילד. זה קטע מאוד מרכזי אצלי, והוא בא לידי ביטוי בדרך שאני מתייחסת לילדים, בכל דבר".

- תסבירי.
"אם סומכים עליו בגיל קטן לעשות את הבחירות בשביל עצמו ועוזרים לו לשכלל את כישוריו לבחור לפי מה שהוא רוצה, אז יותר מאוחר בחיים הכישורים האלו יעזרו לו לבחור את הבחירות הנכונות עבורו ולא עבור מישהו אחר. הוא יהיה מקושר לעצמו. אני לא אומרת שזה בהכרח יגרום לכך שהוא יהיה מבוגר מאושר יותר או שלם יותר, אלא אני מדברת על זה שהבן אדם יידע יותר מה הוא רוצה. אם אני רואה, למשל, ילד שבא מבית מאוד לחוץ ומאוד ביקורתי, אני פשוט נותנת לו בגן מקום להביע את עצמו ולהיות נודניק כשהוא נודניק. אני רואה איך שההורים מוסרים אותו בבוקר והולכים, כאילו מישהו שם לו סיכה בתוך הבלון.

- נשמע שאת קצת ביקורתית כלפי דרך החינוך של ההורים.
"אני ממש לא באה לבקר הורים. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. בדיוק כמו שצריך לתת לילדים ליהנות מהספק, צריך גם לתת להורים. אני נתקלת בהרבה מאוד הורים שרוצים להיות יותר טובים בשביל הילדים שלהם, שמנסים לא להיכנע לתכתיבים שהם הורגלו אליהם ובאמת לראות מה הם יכולים לעשות יותר טוב. אחד הדברים באדלר שממש שבה אותי הוא שאין דבר כזה 'להיות אמא טובה', אלא יש רק 'להיות אמא טובה דיה'. לא צריך להיות אמא מושלמת.

- ואיך זה מתקשר להורים הומואים ואמהות לסביות?
"זה נורא קשור אלינו בתור קהילה. אם אנחנו באים ואומרים: 'אני אמא, אני לסבית, זה מה שיש לי להציע כרגע או בכלל', זו נקודת ההתחלה. מה אני עושה עם זה? לא לחשוב דברים בסגנון: 'אוי ואבוי, אני לסבית, כמה קשה יהיה לילד שלי בחיים', אלא לסמוך על הילדים. כל ילד הוא שונה, וקודם צריך להכיר את הילד עצמו, לפני ששמים אותו באיזושהי תבנית. צריך לקבל את עצמנו לפני שאנחנו פוחדים שהוא לא יקבל אותנו.

"אני מאמינה שיש משהו מאוד חיובי בזה שלסביות והומואים לא יכולים להשריץ ילדים בלי כוונה כמו אצל סטרייטים. אנחנו נפגשים עם זה יום יום בכל מקום, ויש בזה משהו מאוד חיובי. אנחנו יכולים לעצור רגע ולחשוב ולתכנן. אני חושבת שזה מביא ילדים לבתים יותר בשלים מאשר ילדים רגילים. יש בזה כמובן גם משהו נורא מתסכל, שקרן ואני לא יכולות להכניס זו את זו להריון".
 
 
- למה החלטת להקים גן?
"ההחלטה להקים גן נובעת מכמה דברים: ראשית, אני רואה את הגנים שנמצאים כרגע בשוק. הגנים שהתנסיתי בהם כשהייתי יותר צעירה והגנים שבדקתי וראיתי עכשיו, כשהתחלתי לקבל הורים וילדים לפגישות. מה שההורים רוצים לשמוע בשביל הילדים הן מלים כמו 'זורם', 'מקבל' ו'פתוח'. הגננות והגנים עצמם ממש מתמקצעים בשיחות ניו-אייג'יות עם הורים. ובתור גננת, אשת צוות בגנים של ילדים, אני רואה את הפער העצום בין השיחה למעשה. בשיחה הגננות אומרות להורים את מה שהם רוצים לשמוע, ואין להן מושג איך ליישם את זה בגן. כל השיחות הערטילאיות האלו לא ישימות. בפועל זה אפילו לא מתקרב להבטחות המקסימות שהיו.

"כך שאני רציתי גן נורא אמיתי, שעושה גם את מה שאני מבטיחה שיעשה וגם פאשלות, כי אני לא מושלמת, בדיוק כמו שאין הורים מושלמים. אני גאה בזה שאני יכולה לא להיות מושלמת. אין בן אדם שאין לו פליטת פה, ואני אומרת בשיחת ההכנה את כל הדברים הטובים והרעים. ההורים יכולים להיות בטוחים שאצלי מה שהם רואים הוא מה שהם מקבלים. אני לא היחידה שמרגישה שגנים היום הם משהו מאוד מלאכותי ולא תואם את המציאות.

"הסיבה השנייה היא האהבה העצומה שיש לי לילדים והאמהיות שלי. השלישית - הגיע הזמן. אני מרגישה מאוד בשלה לזה. והסיבה הרביעית, ואולי החשובה מכולן, היא התכנים ההומו-לסביים שיהיו בגן. הגנים היום מתחלקים בין כאלה שמתסכלים בעין עקומה על זוגות הומו-לסביים לבין כאלה שלא מסתכלים עליהם בעין עקומה, אבל מרגישים עקום ולא מראים את זה כלפי חוץ, לפחות לא כשההורים מולם. מסרים הרי אפשר לשדר לא רק במלים. הם פוליטיקלי קורקט, אבל המעשה שלהם לא תואם את מה שהם אומרים. ואז הם אומרים דברים כמו: 'אין לנו בעיה', 'זאת לא בעיה שלנו שאתם זוג הומואים/לסביות', ולפעמים גם מוסיפים את המשפט 'ועוד בתל-אביב', עם חיוך.

"אבל כשמגיע יום ההולדת של הילד, אז שמים לו את השיר עם אבא ואמא ומסתכלים ככה בעין עקומה, והילדים שומעים סיפורים על נסיך ונסיכה, על חיי היומיום של סטרייטים, והילדים אוהבים לשמוע סיפורים על דברים שקורים להם ביומיום כדי להוציא את כל התהליכים שהם עוברים בעיניים למלים ולגרום להם לחשוב על כך. כשהם חווים חוויה שהיא בעצם של משפחה אחרת, והחיים האמיתיים שלהם לא באים לידי ביטוי, הם כל הזמן צריכים לשנות את עצמם מול הטקסט ומול המסר שהגן שולח להם. אני לא חושבת שמתפקידם לעשות את זה".

- איך התכנים הקוויריים יבואו לידי ביטוי בגן?
"עם הרבה תשומת לב לדקויות הקטנות של הילד וההורים שלו. חשוב לדבר עם ההורים לפני שהילד נכנס ולשאול איך הוא קורא לאמא הזאת ואיך הוא קורא לאמא השנייה, כדי שהוא לא יצטרך לספוג את התסכול, הבלבול וחוסר האונים החברתי כלפי המצב. אני ככה ארגנתי לי, בעזרת קרן, בת-הזוג ו'מנהלת הלשכה' שלי, המון סיפורים מפורום הורות הומו-לסבית בתפוז, שהוא פורום מוצלח מאוד. אני אשקיע ואצייר ואכתוב ועד שלא תהיה מספיק ספרות טובה מוכנה לילדים, אני אייצר אחת כזאת בעצמי. אני אמשיך לתת להם את הגיוון הזה.

"אני מאוד לא רוצה שישתמע שפה זה גטו. זה לא גן הומו-לסבי. זה גן לסטרייטים, לאנשים ירוקים, צהובים, אדומים עם פסים ומה שלא יהיה. קהל היעד הוא כל מי שלא רוצה להכניס את הילד שלו לשטנץ, בין אם אלה הורים הומו-לסביים, בין אם אלו אמהות חד-הוריות מבחירה ובין אם אלה הורים לילדים מאומצים. מעבר לזה, יש לי דברים מדהימים להציע, כי אני גננת מדהימה".

- מה אומרים על זה במחלקת גני הילדים של עיריית תל-אביב?
"משפחתונים כמו שלי, המיועדים לילדים מגיל שנה עד שלוש, אינם כפופים להנחיות העירייה".

- היית מעוניינת, כשתהיי גדולה יותר, לעבור עם התכנים ושיטות החינוך שלך לגן ממסדי גדול?
"אני ממש לא שואפת לנהל גן ממסדי. ראיתי את זה, וזה לא המקום לשאוף אליו".

- ספרי קצת על הגן שלך.
"הגן מיועד לעשרה ילדים מקסימום. מי שמתחיל איתי כרגע מקבל את הצ'ופר להמשיך כאילו שאין חופש גדול, משום שכל הגנים יוצאים לחופש משמונה באוגוסט עד אחד בספטמבר, ואצלי זה פשוט מרתון: כל יום מ-7:30 עד 14:30, כולל ימי שישי עד 12:30. יש גם סייעת, וגם היא נבחרה בצורה שהגישה שלה תתאים לגן. אין אצלי דבר כזה 'יום קציצות'. יש מבחר של אוכל כל יום, הילד יכול לבחור. אני לא כל הזמן במרדף אחרי מרות והשלטת סדר. אני מרגישה שהם מתפתחים יותר טוב ומאושרים יותר כשהכל זורם ופחות לחוץ ומאפשר. ככה גם אפשר לשמוע מי הקטנים האלה. כששמים להם מלים בפה ומסדרים אותם יותר מדי, הם הולכים לאיבוד, ואחר כך בגיל יותר מבוגר הם צריכים ללכת לחפש את עצמם בכל מיני מקומות רחוקים".

- מתי יצאת מהארון?
"בשלבים, אבל אף פעם לא הייתי בארון באמת. הייתי ילדה מאוד נשית ויצאתי עם גברים עד גיל עשרים. היו לי גם חברות במקביל, ובעיני לא היתה בכך שום סתירה. כשהבאתי את בני-הזוג שלי לקבוצה החברתית של הלסביות, המונה ליזה, הקהילה לא אהבה את זה. לא הסתכלו עלי באותה עין. לסבית לא אמורה שיהיה לה חבר, אחרת היא לא לסבית. אני יודעת על הרבה לסביות שמסתירות את זה שהיה להן חבר, כדי שתהיה להן דריסת רגל בקהילה והן יהיו 'לסביות אמיתיות'. ניסיתי את זה וזה לא עבד בשבילי. לא נהייתי לסבית כי התאכזבתי מהם, הייתי לסבית עוד קודם, אלא פשוט ניסיתי, וזה לא עבד מבחינתי. אחד הפחדים של אמי היה שלא יהיו לי ילדים משלי, ודווקא סבתא שלי היתה זאת שהרגיעה אותה והסבירה לה שהיום יש כל מיני דרכים וכאלה. את קרן, בת-הזוג שלי, שהיא בת 29 וחצי היום, הכרתי לפני כמעט שלוש שנים וחצי, ומיד בפגישה השנייה עברנו לגור ביחד. אני לא אוהבת להיות סטריאוטיפים, אבל כשזה קורה, זה קורה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by