בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
על ראס אל שטן בוער הכובע 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה נזהר שלא ליפול לתוך המלכודת הקתולית-מיסיונרית של "הלבוי"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הלבוי", סרטו של הבמאי המקסיקני גיירמו דל-טורו ("בלייד 2, "מימיק"), מקבץ תחתיו מגוון אופנות תמתיות עכשויות של הקולנוע הפופולרי: הוא מבוסס על קומיקס מדע-בדיוני ("ספיידרמן", "X-מן"), גיבורו הוא אאוטסיידר מפלצתי-אך-ידידותי ("הענק", "שרק"), ויש גם סכנה ברורה ומיידית לעולם כולו. מבחינה קומיקסתולוגית, מעניין לתת הדעת על כך שהלבוי, כגיבור-על, אינו מהווה אלטר-אגו לאיזו דמות מן השורה - הוא אך ורק הלבוי. כך, בניגוד לגיבור-העל המסורתי החי חיים כפולים (מסופרמן ועד דרדביל), הלבוי הוא דמות חצויה אחת. הוא בא מהגיהנום והוסב למוטב ע"י אבא שאימץ אותו על הכיפאק, ולכן מקורו השטני וחינוכו האנושי-מוסרי הם בעצם הקטבים שמייצרים את הקונפליקט ומגלגלים אותנו לתוך מלכודת קתולית-מיסיונרית שמיועדת לילדים וטף.

לא רק תיאולוגיה נוצרית נמצאת כאן, כמובן, גם דימויים למיניהם: צלבים, אפר קדושים, מפלצות מדיאבליות ועוד מכל טוב. סרט כמו "ואן-הלסינג", למשל, משתמש באותו מילון הדימויים, אך הוא עושה זאת בעירבוביה גרוטסקית המאכלת כל תוכן. דל-טורו לעומת-זאת, מנצח על האיקונוגרפיה הכנסייתית בעדינות שיטתית, שלצערי רוצה "להגיד משהו". על הרצינות שבה הסרט לוקח את המסר הנוצרי שלו אפשר ללמוד דווקא מהדגש המושם על האתנחתאות הקומיות. סרט כמו "גברים בשחור", לדוגמה, מגחיך את עצמו כדי לייצר ערוץ שלם של כיף קולנועי-קומי השווה במעמדו לזה המותחני-דיגיטלי. "הלבוי", שדווקא גונב רעיונות ממוחזרים רבים מ"גברים בשחור", מתאמץ להצחיק בעיקר כדי לבסס את אחיזתו בצופים התמימים. אם לבחור בדימוי מעט חולני, הקריצה היחידה שהסרט הזה מציע היא זו של פתיין ילדים חינני למראה.
 
 
רון פרלמן ("בלייד 2"), בתפקיד הלבוי, עושה עבודה מבריקה וסוחף את הסרט עם מפלצתיות אנושית ששומרת על המילטנטיות האגרסיבית שלה. הוא גם הסיבה שרוב הבדיחות מצליחות להצחיק - פרלמן יודע להגיש פאנצ'ליין טוב, בדיוק כמו שהוא יודע לתת אגרוף. ג'פרי טמבור, המוכר כהאנק המופתי ב"לארי סנדרס", מקבל את תפקיד הבוס-הגדול-שמזלזל-ביכולותיו-של-הגיבור-ולבסוף-מתבדה. טמבור נותן כמה זיקים מיכולתו הקומית הידועה, אבל באופן כללי התפקיד שלו קצת מוזנח בתסריט ולא מממש את הפוטנציאל. את ג'ון הארט, שגם משתתף, כולם אוהבים למרוח בסופרלטיבים, וסלמה בלייר, בתפקיד הבחורה "הלוהטת" (היא מתיזה להבות אש כשמעצבנים אותה), מצליחה להתגבר על מה שנעשה לה ב"אגדות וסיפורים" ונראית מלאת ביטחון ויפה מתמיד.

אפשר היה לקבוע באי-זהירות שזהו סרט שמצליח להשיג את תכליתו - אקשן טוב וצחוקים - אבל למעשה החלקים האינטימיים-קומיים עובדים טוב יותר מהאקשן, מה שיוצר חוסר איזון מוזר לסרט מהז'אנר. החולשה של הקטעים האינטנסיביים מתגלה רק לאורך זמן: ככל שהסרט מתמשך, קשה שלא לשים לב לעובדה שריבוי המפלצות הדיגיטליות אינו יוצר גיוון. כמובן שיש לכך תירוץ בתסריט, אבל תחושה בלתי נמנעת של מונוטוניות עולה כשאתה מבין שישנו רק אבטיפוס אחד של מפלצת תלת-מימד דיגיטלית, וזו משוכפלת, מוגדלת, מוקטנת, נחתכת ומתחברת, אבל נשארת תמיד היא בלבד. בעיה אחרת במחלקת הפעולה נמצאת בקליימקס, ב"קרב הסיום". גם כאן גילרמו נותן יותר משקל למסרים הוורבליים-סימליים מאשר לאינפוזיה האור-קולית, וחבל.

אבל אולי, בעצם, ראוי להחמיא לדל-טורו על שהצליח לגרום לסרט של 60 מיליון דולר להיראות נוצץ יותר ומהודק מספיק. אכן נדמה שהעוני הדיגיטלי נובע בעיקר מקוצר בתקציב, ושדל-טורו ניסה, במידת הצלחה, לכפר על כך בדגש על ליהוק, עבודת איפור משכנעת וגאגים משוייפים. ובכל זאת, הקרדיט שלי לבמאי המקסיקני אוזל כשהוא מחדיר, במוסרנות מתוחכמת, רגשות אשם מבית היוצר של הג'י-או-די את ישוע בע"מ לליבם של האינפנטילים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by