בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תעשו מקום 
 
 
ערן דינר

ערן דינר טוען כי "מנועים קדימה" של אלג'יר מצליח לעבור את רף הציפיות הבלתי אפשרי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אי אפשר לפתוח ביקורת על "מנועים קדימה", אלבומה החדש והכה מדובר של אלג'יר, מבלי להידרש לסוגיית ההייפ והבילד-אפ חסר התקדים שליווה את החודשים האחרונים שלפני צאתו הרשמית לאור. לעיתים רחוקות מתקבל אלבום רוק ישראלי חדש במפל תשבחות כה אקסטטי כמו זה שקידם את האלבום הזה, שנוחת על המדפים לא פחות משמונה שנים אחרי קודמו ולאחר כחמש שנות עבודה (בהפסקות). אלבום השנה, העשור והמאה - מבול הסופרלטיבים והקונצנזוס הגורף מעוררים בהכרח גם כמה נוגדנים אצל המאזין הספקן, הנדרש לפתע לתפוס צד – לנו או לצרינו. החדשות הטובות הן ש"מנועים קדימה" עומד יפה במבחן ומצליח, למרות נקודות חולשה מובנות, לעבור את רף הציפיות הבלתי אפשרי.

ניתוק, זעם, סמים, אשפוזים פסיכיאטריים וחזרה בתשובה, הרבה רגשות עזים וחוויות קשות יצקו אביב גדג', סולן וכותב ראשי, וגבריאל בלחסן, גיטרות ושירה, לתוך 14 הרצועות של "מנועים קדימה". הטקסטים מורכבים. קודרים. עמוסים במשמעויות. הישירות בה מתאר גדג' מעשה אונס ברוטאלי ב"מנועים קדימה", שיר הנושא ואחד הטקסטים החזקים שנכתבו כאן בשנים האחרונות, מטלטלת ממש. הכנות שמתפרצת מבין השורות של "בתוך הצינורות", אותו שר בלחסן, לא תשאיר גם את המאזין הציני ביותר אדיש.

מוסיקלית, מדובר דווקא באלבום מגוון, כמעט ידידותי ובוודאי מעניין יותר מ"נאמנות ותשוקה", אלבומם הראשון, שהופק על ידי אסף שריג. ב"מנועים קדימה" ההפקה המוסיקלית היא של אביב גדג' עצמו והתוצאה נעה בין רוקנ'רול ישיר ואנרגטי (הסינגל המוצלח מאוד, "קיטש"), השפעות מגוונות של רוק עכשווי ונגיעות מזרחיות, שימוש מדוד ונכון בכלים לא שגרתיים כאקורדיון, כינור, תוף אירי וחמת חלילים, ומעל, כל הזמן, הגיטרה המצוינת של בלחסן שרושמת נוכחות דומיננטית ומספקת לאלג'יר צליל יוצא דופן ומובחן המבדיל אותה מכל להקת רוק אחרת שפועלת כיום בישראל.

דווקא השירה של אביב גדג' מסתמנת כאחת מנקודות התורפה של האלבום. ברגעיו הסוערים, השירה הגבוהה והעדינה של גדג' מספקת ניגוד אפקטיבי נהדר למפלי הגיטרות של בלחסן. בשירים השקטים יותר ("מתנה" הוא דוגמא מייצגת), מתגלה בעיה כשהאנפוף שלו הופך למעין התפנקות מיופייפת שקצת מחטיאה את הפשטות והישירות שהשירים האלה חותרים אליה. השירים חזקים דיים גם ללא הדרמה המוגזמת לפעמים שהשירה של גדג' טעונה בה. תוסיפו לזה דיקציה טעונת שיפור (גדג' נוטה לבטא ה' כ-א' ומיני כאלה), והנה לפניכם החוליה החלשה ביותר בתרכובת האלג'יראית.

קשה לשים את האצבע על דבר אחד שהופך את "מנועים קדימה", חרף חולשותיו, לאלבום כל כך מרתק. אבל אם בכל זאת צריך למצוא דבר אחד שעומד במרכז קסמו, הרי שאלה הניגודים הרבים שמרכיבים אותו. שישים הדקות של האלבום מציגות שרשרת של סתירות לא פתורות בין עוצמה מתפרצת לחולשה חשופה; בין התעלות רוחנית לשפל גשמי ומוחשי מאוד; בין המנונים סוחפים ליצירה אישית מופנמת; בין התוכן הקשה, המעיק לעיתים, למלודיות הכובשות והמזמינות. קולו הרך של גדג' מוצב מול הגיטרה הסוחפת והתוקפנית של בלחסן והתופים הרועמים של אביב ברק. הטקסטים, שמבטאים ניתוק פריפריאלי, משתדכים היטב למוסיקה שהולכת הכי רחוק שאפשר מעיירות הפיתוח המרוטות של הדרום. זעם הנעורים הלא מרוסן מתחלף בבגרות מפוכחת.

צריך לומר, סט מהודק יותר ובעיקר קצר יותר, היה כנראה מיטיב עם האלבום, אבל "מנועים קדימה" מצליח לעניין ולחדש למרות הגודש, וגם אחרי הרבה סיבובים על הקומפקט. זה אולי לא ממש אלבום הרוק הישראלי הגדול של כל הזמנים, כפי שטענו כמה מהכותבים שכבר נדרשו אליו, אבל עם עוד קצת מאמץ והתמקדות, האלבום הבא של אלג'יר בהחלט עשוי להיות כזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by