בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא תודה, אני אנורקטית 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד סבורה כי הדודה מיקי חיימוביץ' מעדיפה לדגמן בחן את האינפורמציה ולעזוב את השאלות המתבקשות שצריכות לעלות ב"על המשקל"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמש נשים יושבות מסביב לשולחן בית קפה. יפות, חזקות, בטוחות בעצמן. מלכות יופי לשעבר, נשות קריירה מהסוג שמגשים את עצמו ואז רץ לספר על זה ב"לאשה". יושבות, ומישירות מבט לגיהנום הפרטי שלהן: סלט חסה, אורז מאודה, שתיים סוכרזית. התוכנית הדוקו-דיאטתית של מיקי חיימוביץ', "על המשקל", מנסה לשרטט את קוויה של מגפת ההשמנה בעולם המערבי, אבל עוצמת עין מתופעה רחבה ועמוקה יותר, ונמנעת בעקביות מלנתח את תרבות האכילה שלנו.

כמנחים אחרים לפניה, גם חיימוביץ' רוצה להוכיח שהיא יותר מטלפרומפטר שמקריא חדשות, וכמעשה חיים יבין בשעתו, היא מבקשת כעת להביא תחקיר איכותי שימצב אותה כבחורה רצינית. אחת משלנו, אם תרצו. אבל חיימוביץ' היא לא אחת מאותו "שלנו". היא לא גדיק סוקניק, לא חיים יבין וגם לא יעקב איילון. היא אישה בלונדינית, ועל כן, בחברה גברית כל כך, חובת ההוכחה מוטלת עליה. במקום כזה חיימוביץ' נופלת לכל המהמורות האפשריות. במסווה של הגשה חביבה ודודתית, היא משתתפת בתוכנית והופכת את עצמה לאחת ממושאי הסיקור, וזאת על חשבון התחקיר מעמיק.

היא מתחילה בבית החולים, שם נולד בן זכר במשקל של שלוש קילו ואסימון. מבחינתה של מיקי, העיסוק סביב המשקל מתחיל בלידה ונגמר אתם מבינים לבד איפה. לדבריה, "רובנו נהיה מוטרדים מתנועת המחוג על המשקל" בשארית חיינו, וכל ציר החיים שלנו ימשיך יסתובב סביב השאלה "איך להיפטר מקילוגרמים". וכך, מונעת בידי האידיאולוגיה שדחפה אותה להתייחצן בראיון ל"7 ימים" על הסדרה ולספר איך היא מקפידה על דיאטה וכיצד תסביך ההשמנה רודף אותה עוד מימי הצבא, מיקי מקיפה את העולם בניסיון לספק סיקור סמי-אובייקטיבי למגמת העלייה המטורפת הזו במשקל. תופעה בת שלושים שנה לכל היותר.

"את כולנו, כל השאלות האלה מטרידות", אומרת המיקי ומתייחסת לשאלת ההרזייה הבטוחה. גם אותי הטרידו כמה שאלות. אני למשל הייתי רוצה לדעת יותר על האנשים שאצלם מדובר בבעיה פיסיולוגית מובנית. הייתי רוצה לדעת מה גורם לאנשים אחרים לשנוא את עצמם כל כך עד שהם הורסים את הגוף שלהם מבפנים. איזה בור פעור יש בתוכם, שגם 10,000 קלוריות ליום של ביג-מק לא יוכלו למלא. איזה פצע יש להם, שלא מאפשר להכניס לפה בדל ירק ללא פיקוח וחישוב קלורי.
 
 
כל הפרטים כבר בפנים – זו הרי הפקה מושקעת ומסודרת, הכוללת ראיונות עם מומחים מדעיים. הידעתם כי שני שליש מהאמריקאים סובלים ממשקל עודף, מהם 5% ששמנים במידה קיצונית המסכנת את חייהם? הידעתם שכל מיני הורמונים שמסתובבים לנו במערכת העיכול משפיעים על הרגשת הרעב והשובע? הידעתם שזה בכלל לא משנה? לפי ד"ר ניר ברק, מומחה לתזונה, אנשים בעולם השבע לא אוכלים כי הם רעבים, אלא כי אוכל מקושר להנאה. ואיך קרה שאוכל מקושר להנאה, איך זה שאנשים – נשים, למעשה – חוות את החיים שלהם דרך מה שנכנס לפה שלהן?

מיקי מעדיפה לעזוב את הקו המסקרן הזה ומעדיפה לנסוע ליפן. שם, בחברה אמידה ועשירה למדי, עדיין אין כמעט תופעות של הרי אדם מוכי מחלות לב וסוכרת. בחוות הפיטום של שחקני סומו, שם מאביסים את הלוחמים העתידיים בכמויות מזון מרשימות, מראיינת החיימוביצ'ית מתאבק סומו השוקל 175 קילוגרם. היא מוקסמת. "יש משהו שאתה לא יכול לאכול בגלל שאתה לוחם סומו?", היא מתחקרת. הבחור מהרהר שניה, ואז מפטיר בחוסר עניין, "מותר לאכול הכל". מיקי בעננים. היא מצחקקת ומובכת כאילו חשף קוטונוואקה האימתני והלבבי את ערוותו, שלא לומר, את ערוותה. וכשדוגמנית בת 23, הנאלצת להוריד במשקל כדי לעשות קאמבק – ירחם השם – לימי הדוגמנות שלה מגיל 19, תסמכו על מיקי שלא תשאל אותה למה היא מרעיבה את עצמה, מה כל כך חשוב לה בשני הקילו האלה שנשבעה לעצמה להוריד, ולמה היא מצלמת את עצמה הולכת מצד לצד בחדרה כעכבר ניסויים, ממלמלת ברפיטטביות "מבנה הגוף שלי בעייתי".

מנין הגיע העיסוק האובססיבי הזה באוכל, ולאן הוא הולך? למיקי לא אכפת. היא כאן כדי לדגמן לנו אינפורמציה, והיא עושה את זה באותו חן שבו היא (או כל קריין אחר) מדגמן חדשות. מבחינתה זה מובן מאליו שכל הנשים בתוכנית, כולל היא עצמה, מתעסקות במשקל שלהן באופן אובססיבי, ושהגברים בתוכנית הם או מומחים או מתאבקי סומו שלא יודעים שובע. אין עיסוק בדימויי גוף, לא בתרבות הצריכה ובטח שאין סקירה היסטורית שיכולה לשפוך קצת אור על החיים האלה, המצומצמים ליחסי אדם וצלחתו, אדם וצרכנותו.

אין התייחסות לאידיאל הסגפנות בחברה המערבית, שראשיתו כפרקטיקה תיאולוגית-קנאית של קדושים נוצריים, ואיך התגלגל לכדי תופעה חילונית למהדרין בתקופה הוויקטוריאנית, כשילדות על סף גיל ההתבגרות פתאום הפסיקו לאכול. קראו לזה "אנורקסיה" בזמנו, וכל הלואיס קארולים וחובבי ילדות חכליליות אחרים אוננו במרץ על הקדושות החדשות האלה, שזכו לסיקור עיתונאי מסתייג אך מתפעל. מה לעשות שבחברה גברית שמרנית שבה אסור לדבר על מין, תאוות ותשוקות – בפרט לנשים – הזירה היחידה שהאישה יכולה להתבטא בה היא הגוף שלה.

אז מה, אנחנו הוויקטוריאנים? יכול להיות ויכול להיות שלא. ב"על המשקל" לא מתעסקים בשאלות כאלה. כל המידע נמצא שם, אבל מיקי חיימוביץ' מעדיפה ללעוס אותו בשבילנו כמוצר דל קלוריות ולא מעמיק. רק מאחורי הטון הנעים שלה, הדודתי, מסתתר הסיפור האמיתי, המכמיר. על חיים של מיצי קיבה והשפלה עצמית חסרת חמלה, בשר מצולק וגועל, חיים של תיעוב ושל תאווה אסורה, ממושטרת, שאינה יודעת שובע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by