בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא רואה דבר, אני דבר שרואה 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה סבור כי גם אם "זאטואיצ'י" אינו ענק כמו יצירות המופת האחרות של טאקשי קיטאנו, הוא בהחלט מחזיר את האמון בבמאי הנפלא הזה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זאטואיצ'י" הוא סרטו ה-11 של טאקשי קיטאנו. אחרי ההצלחה הבינלאומית של "זיקוקין די נור" (1997) ו"קיקוז'ירו" (1999), פנה קיטאנו בשנת 2000 לקופרודוקציה אמריקאית-יפנית כדי ליצור את "אחי", סרט יאקוזה שמתרחש בלוס-אנג'לס ועוסק בהתנגשות התרבויות. יצא סרט שאיכזב ברובו, במיוחד לאור הגאונות והמקוריות שבאו לידי ביטוי בסרטים הנזכרים למעלה (כשלצמד יש לצרף גם את סרט היאקוזה המופתי, "סונטין", מ-1993). ב-2002, עם הסרט "Dolls", קיטאנו בחר לחזור למולדתו כדי לעסוק בתיאטרון היפני ובנושא האהבה, תוך כדי הקצנה של האלמנטים הסימבוליים ביצירתו, ויצר סרט שסיפק כמה רגעים קיטאנואים טובים, אבל חטא ביומרנות כבדה. ב"זאטואיצ'י" קיטאנו אמנם ממשיך לעסוק במורשת היפנית, אבל זאת תוך חזרה לרוח המבודחת וחיבור עקיף גם למיוזיקל האמריקאי.

"זאטואיצ'י" של קיטאנו הוא סוג של מחווה לדמות קאנונית מסרטי הסאמוראים היפניים של שנות ה-60. סדרת הסייף העיוור, הלא הוא זאטואיצ'י, כללה לא פחות מ-25 סרטים שהופקו בין השנים 1962 ל-1973, כולם בכיכובו של השחקן שינטארו קאטסו. קאטסו היה גם המפיק של סדרת הסרטים "Lone wolf and cub" (מ-1972) שהיוותה השפעה ישירה על טרנטינו ב"קיל ביל" (ב"קיל ביל 2" ישנו אף קטע בו בתה של הכלה צופה בסרט "Shogun Assassin", שמה של סדרת "Lone wolf" בהפצתה האמריקאית). במאי הסדרה הנ"ל, קנג'י מיסומי, ביים גם כמה מסרטי זאטואיצ'י, ביניהם הראשון בסדרה.

אך בזאת כמעט ומסתיימת ההשוואה הכאילו מתבקשת בין "זאטואיצ'י" החדש לבין "ביל". סרטו של קיטאנו (שיצא ביפן ב-2003, לפני האפוס הטרנטינואי), אינו חולק עם השני את האקלקטיות הסגנונית המוחצנת, את הקצב ההיסטרי או את אווירת הקאמפ. אלמנטים מקבילים שאכן קיימים בשני הסרטים הם האופי הריקודי המוקצן + הדם הלא ריאליסטי, שמכניסים ניואנס פארודי. אבל גם הכריאוגרפיה בנויה באופן שונה לחלוטין: בעוד שהקרבות אצל טרנטינו ארכניים, אקסטרווגנטיים ומהווים את המוקד הצורני, הקרבות ב"זאטואיצ'י", מרהיבים ומיוחדים ככל שיהיו, עוברים בהבזק ומשאירים את הריקודים לנישה מפתיעה אחרת.

קיטאנו כבר התייחס לזאטואיצ'י בסרטו "Getting Any" מ-1995 , קומדיית מערכונים טראשית במיוחד הרווייה באיזכורים קולנועיים. במקרה ההוא ההתייחסות הוטעמה בלעג פארודי, וגם הפעם אי אפשר לומר שקיטאנו נאמן למקור - הבמאי בעיקר מנצל את ההזדמנות כדי לעסוק בנושאים מופשטים שהמיתוס של זאטואיצ'י מרמז עליהם, וכל זאת, כמובן, בדרכו הקולנועית המיוחדת.

זאטואיצ'י הוא העיוור שמצליח להתגבר על יריביו בזכות כישוריו עם החרב, אותה הוא נושא במעטה של מקל עיוורים. במובן ראשוני, זה מה שהופך אותו לגיבור של האנדרדוגים, אך במובן כללי יותר, הוא גם מגלם בכך את הקלישאה הגורסת ש"דבר אינו מה שהוא נראה". למראית-עין הוא עיוור חסר-אונים, אך למעשה הוא הסייף הבלתי מנוצח. הטכניקה שלו כל כך מהירה עד שפעולותיו הופכות בלתי-נראות (אפשר לקרוא לו: "הלא רואה והבלתי-נראה"). בנוסף, העובדה שהוא עיוור היא שמעניקה לו את רגישותו המיוחדת.

לאורך כל הסרט, קיטאנו מתמודד עם הנגדה זו שבין הנראה-לעין כשקרי ובין הנסתר כמהותי-אמיתי, ולמעשה מפרק אותה. דרך מארג הדמויות השונות, השימוש החוזר בשעשועי תיאטרון ובאמצעות אופני העריכה והצילום, הוא רוקם פלונטרים בהם הקדימות של ה"מהות" מתערערת, והחשיבות של מראית העין מתבססת. הדיון אף הופך ארס-פואטי יותר כשקיטאנו חוזר ומפנה את תשומת הלב לפרדוקס הבסיסי שמונע מהקלישאה המדוברת לשרוד את המדיום הקולנועי – שהרי זהו מדיום שבמהותו, בראש ובראשונה, הוא מראית-עין.

המסגרת העלילתית, כמו גם התפאורה, תואמות את הז'אנר הסמוראי המסורתי, אבל כל השאר נעשה בדרך האופיינית לקיטאנו: הפלאשבקים הערוכים בדרכים פתלתלות, ההומור הבסיסי והמוזר גם יחד והשתיקות שמפנות את המבט לוויזואליה רבויית המבע. כמו בכל סרטיו, קיטאנו הוא התסריטאי, הבמאי והעורך, וכמו בכל סרטיו הגדולים, הוא גם מככב. "זאטואיצ'י" אולי אינו ענק כמו יצירות המופת מן העבר, אבל הוא בהחלט מחזיר את האמון בבמאי נפלא. מעבר לכך, תפקיד העיוור מאפשר לקיטאנו, לראשונה מאז תאונת האופנוע שגרמה לטיק המוזר בעינו, להופיע בעיניים עצומות ולהתחמק מאיפיון הדמות שנכפה עליו בדרך-כלל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by