בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נשיקת שרף 
 
 ``דיוקן עצמי עם נשק קר``, ראובן רייכמן (תמונה חיצונית - מגי איילון, אוסף התצלומים הלאומי)   
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן היה מעדיף שלא לקרוא את תגובותיכם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני יודע שהמילים הללו מיותרות. הרי רוב הסיכויים שתכתבו לי בתגובה כמה קללות, כמו "סוטה", "מכוער", "שעיר", "שמן". הטובים מביניכם ישאירו משפטים נוטפי בוז וארס, כמו "ראובן רייכמן צריך להתחיל להיות בן אדם, בינתיים הוא סתם פתטי". שככה יהיה לי טוב, איני יכול להסביר בהיגיון מדוע בכלל אני כותב לכם על כך – אתם הרי זרים לי לחלוטין, ואפילו לא תזהו אותי ברחוב – ובכל זאת אנסה.

רק שלשום ראיתי לראשונה את כתב העת האלקטרוני שבו הרשימות הללו מתפרסמות. מעולם לא עלה בדעתי לקנות מחשב, ולמרות הפרסומות המפתות בטלוויזיה לא רכשתי גם אינטרנט. יש לי מכונת כתיבה מהימנה, בת יותר משלושים שנה, והיא עונה על כל צרכי. ממילא בקרוב המחלה לא תאפשר לי להשתמש גם בה. בימים האחרונים הרעד בידיים התגבר וקשה לי להקליד יותר מתמיד. כאשר אני כותב בעזרת עיפרון או עט, הכתב יוצא מכווץ ועכבישי מאוד, כמעט לא מובן. כדורי הדופיקר מסייעים מעט, אך מוציאים אותי מריכוז.

אלמלא שכני הטוב ניקולאי, שאוסף את רשימותי ובלילות מעביר אותן אל תוך קרביו של המחשב – משם הן טסות אל מסכי המחשבים בכל העולם – לא הייתי כותב כאן. יש לניקולאי יפה התואר חברים רבים, והוא זה שקישר ביני לבין העורך הקודם של "מיקסר". בעבר כתבתי בעיתונים ובירחונים רבים והרווחתי לא רע – בין השאר הייתי הכתב הפוליטי של "חדשות הצהריים", ותקופה מסוימת כיהנתי כשליח עיתון יומי נפוץ באמשטרדם – אבל רוב כתבי העת הללו נסגרו, ושמי נשתכח מלב הקוראים. דווקא כעת, בערוב ימי, כאשר אני זקוק לכסף יותר מכל, נותרתי ללא הכנסה שוטפת. זאת הסיבה שכאשר עורך "מיקסר" הצעיר הציע בחוסר חמדה לשלם לי סכום מגוחך של 200 שקלים תמורת כל מאמר שאכתוב, נאלצתי להסכים, למרות העלבון הצורב. ארבעה מאמרים בחודש, חישבתי בראשי המלוכלך, יכסו כמחצית מהוצאותיי על תרופות.

אין חולק על התועלת הכלכלית ש"מיקסר" הביא לחיי. אבל שלשום, כאשר החלטתי לבחון מקרוב את מקור ההכנסה הזה, ניקולאי ניסה להתחמק. שעה ארוכה דיברתי על לבו, ורק אחרי שכנועים רבים הוא נעתר והדליק את המחשב שלו. כאשר רשימותיי הופיעו סוף-סוף על הצג, הבנתי את פשר התנגדותו.

לא אכפת לי להודות בכך: ההערות שהקוראים השאירו בשולי המאמרים שכתבתי – מפליא שאין עוד צורך במכתבים למערכת – כיווצו את לבי, סוחטים ממנו מרירות כמו מלימון. "גמד רוחני עלוב נפש", כתב לי מישהו. "איכס, יא מטומטם", כתב אחר, "אתה הישראלי המכוער". מיותר לציין שאף אחד מן הקוראים לא זכר את שמי.

ניקולאי ניסה להסביר לי שזה לא משנה, שתגובות כאלו הן נחלת כל הכותבים ברשת האינטרנט, אבל זה רק ציער אותי יותר. הבנתי שכל המאמץ שאני משקיע בכתיבה נבלע כאן תחת גל עכור של קללות וגידופים. הזיכרונות מאנשים שהכרתי ואהבתי, ושהשקעתי בכתיבתם רגש רב, נרמסים על ידי עיניים אלימות, נקברים בתוך ערימת אשפה.

אפילו כעת, כאשר אני מקליד את המילים הללו, אוחזת בי תחושה של חוסר אונים. אינני רוצה להתגולל ברפש, אך לא אוכל להפסיק לכתוב פה. זהו מקור ההכנסה היחיד שנותר לי (פרט לקצבת הביטוח הלאומי ופנסיה צנועה למדי). לפחות עד שגופי ייכנע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by