בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הפמיניזם החדש 
 
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני מוצאת ב"סוף העולם שמאלה" את ההוכחה האולטימטיבית שלגברים אין מושג מהחיים שלהם בכל מה שקשור באהבה, ושעדיף להם להתרכז בספורט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סרטיו המוקדמים של אבי נשר, "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", נעשו לפני יותר משני עשורים, והיו סרטי קאלט. עם זה אי אפשר להתווכח. הם הציגו הוויה ישראלית מאוד, שקשה יהיה למי שלא נולד וגדל כאן להתחבר אליה. כמו סרטי הבורקס של ג'ורג' עובדיה, אבל מהכיוון ההפוך. נראה שעכשיו, אחרי לא מעט שנים בתעשייה, למד סוף סוף אבי נשר לספר סיפור אוניברסלי ומרגש, שעוסק בבני אדם מורכבים, ולא רק במיתוסים ובפנטזיות.

"סוף העולם שמאלה", סרטו החדש של נשר, התקבל בעולם באהדה, ואף קטף את פרס הקהל בפסטיבל האיטלקי, תאורמינה. הסרט מספר על משפחה של עולים חדשים מבומביי, הנזרקת באישון ליל בעיירה מדברית נידחת, אי שם בדרום הלוהט. תושבי העיירה הם עולים ממרוקו ומהודו, ועל רקע המתחים בין העדות מובא סיפור התבגרותן של שרה, המספרת (לירז צ'רכי), בת בכורה למשפחה ההודית, ושל ניקול (נטע גרטי), חברתה הטובה, עולה ותיקה ממרוקו.

העלילה נעה דווקא סביב הנשים בסרט, וזהו בהחלט חידוש מרענן. "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" העלו על נס את המאצ'ו הישראלי. הגברים בסרטים הללו היו הגיבורים, המחזרים, הכובשים, בעוד שהנשים, היו מושא לתשוקה ולסיפוק יצרים. ב"סוף העולם שמאלה" מתהפכות היוצרות: הנשים הן הגיבורות, ודווקא הגברים הופכים לאובייקטים: הבעל, המאהב, המחזר הנבוך. ההתרחשות כולה מוצגת מפרספקטיבה נשית.

אי אפשר לפספס את ההבדל בין נשר של היום לנשר של לפני עשרים שנה. בניגוד לאורלי השרלילה של "הלהקה", המספקת את צרכיו של כל דורש, או לפיתוי המוצלח של נתי מ"דיזנגוף 99", שהצליח להביא אל מיטתו את מירי ואוסי במקביל, נשר מציג כאן מיניות נשית עצמאית ומשוחררת, שיודעת מה היא רוצה והולכת עד הסוף. ניקול מודעת היטב למיניותה וחוקרת אותה בצורה גלויה. היא מאוננת, שולחת רמזים דקיקים אל משה שאיננו מסוגל להסתיר את תשוקתו אליה, יוזמת נשיקה לסבית תמוהה עם חברתה שרה, ולמרות גילה הצעיר וחוסר ניסיונה, יודעת מה לעשות על מנת לפתות את המורה אסף. בסרטיו הקודמים של נשר, העירום נועד לאפיין את הנשים כאובייקט מיני, ואילו כאן מוצג עירום אקטיבי, פתייני, המשרת את מטרתה של בעלת הגוף. מטאמורפוזה של ממש.

אבל גם מעבר למיניות הנועזת, הנשים הן הכוכבות האמיתיות של הסרט, הנראטיב שייך להן; הן האמהות, הבנות והמאהבות. הן שולטות ביד רמה במשפחה, מתמודדות עם מכשולים וקשיים רבים, נוקטות יוזמה, נלחמות על שלהן, ולא מוותרות בקלות על שום דבר. הגברים, לעומת זאת, מצטיירים כאוסף אווילים רופסים וחסר עמוד שדרה, הנשלטים לחלוטין על ידי נשותיהם. יותר מכך, הרושם הכללי שמתקבל הוא שלגברים אין מושג מהחיים שלהם בכל מה שקשור באהבה, וכמו עדיף להם שיתרכזו בספורט. אבל אפילו כאן, כמה חבל, הם לא מסוגלים לבד.

הבעיה העיקרית של הסרט, היא כי למרות ההתמודדות המתבקשת עם המתחים בין העדות השונות המוצגות בו, הנושא נזנח כמעט לחלוטין, ומתפוגג בתוך מלחמת המינים המתלהטת. לו לפחות היה הפסקול מטופל כמו שצריך, ניתן היה להעצים את הסרט באמצעות מוזיקה אתנית מעניינת, שהייתה יכולה להעשיר את הרקע ולאפיין כל עדה בנפרד, אבל זה לא הצד החזק של הסרט.

אבל למה להתלונן? מדובר בסיפור אישי ומעניין, שמבויים ברגש ומשוחק מצוין (כפיים לרובי פורת שובל). סיכויי ההפיכה שלו לקאלט אמנם קטנים, היות ואין בו דאחקות עממיות, טיפול במיתוסים לאומיים או מנאז'-א-טרואה ראוי לשמו, אבל כפי שהקולנוע הישראלי כבר הוכיח בשנים האחרונות - הצלחה לא חייבת לבוא מתחום הבורקס. בקולנוע, גם בקולנוע הישראלי, איכות היא לא מילה גסה. ו"סוף העולם שמאלה" נכנס באלגנטיות מרשימה לרשימה ההולכת ומתהווה של סרטים ישראלים איכותיים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by