בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלישת חוטפי הגופות 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד צפתה בגמר הריאליטי-הפלסטי "הברבור", והפכה לשותפה לפשע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
גמר "הברבור" התנהל כתחרות יופי לכל דבר ועניין. המועמדות עלו לבמה בזו אחר זו, על פרצופן הבעה נחושה, בטוחה בעצמה, ומנחת האירוע סיפקה קטעי קישור. שני משפטים על כל אחת, לא יותר. "זו מרני, שלא היה לה דייט כבר עשר שנים", "תכירו את סינדי, האשה שחוסר הביטחון שלה סיכן את יחסיה עם בעלה" וכך הלאה.

בכל פרק במהלך הסדרה הוצג סיפורן של שתי נשים ממוצעות למראה שכל הסיכויים היו נגדן. לסינדי הציקו כבר ביסודי, לקלי לא היו חברים בתיכון, לרייצ'ל היו הורים מחורבנים שטיפטפו לה לראש שהיא לוזרית חסרת תועלת. כיום כולן שונאות את עצמן, ממררות בבכי מול המצלמה ומקוננות על כיעורן. ההפקה מצטיירת כאפשרות היחידה להינצל. בתמורה לייסורי הגוף – ניתוחים, פציעות מכוונות ומכוני כושר – היא מציעה את גאולת הנפש – יופי, חיצוני ופנימי. כדי שלא תואשם התוכנית בשטחיות, הנשים עוברות טיפול פסיכולוגי מול המצלמה, חושפות דגם אחיד של אומללות, היחיד שלגיטימי במרחב שבו פועלת התוכנית: הכיעור הוא באשמתן, משהו באישיות שלהן הביא עליהן את כל הצרות והן חייבות עזרה.

שלא במפתיע, כולן סטרייטיות מהמעמד הבינוני. הן בטח רגילות כשאנשים עשירים ויפים מדברים עליהן בגוף שלישי בנוכחותן. הן מובאות לצוות המייקאובר – מנתחים פלסטיים, רופאת שיניים, פסיכולוגית ומאמן כושר – שמנתח אותן כאובייקטים שהן, כאקססורי שיש לשפץ. המנתח רוצה "להכניס לה משהו אקזוטי" לפרצוף, אולי להגדיל את הציצים. הדנטיסטית חושבת שכריסטינה היא המקרה הכי קשה מקצועית שבו נתקלה, עם השיניים העקומות שלה. הפסיכולוגית משוכנעת שבת' "חייבת" לשפר את הביטחון העצמי שלה. בכל המקרים המטפל ממציא את הפגם תוך כדי העבודה. בכך שהוא נותן לו שם, הוא בורא אותו. עם הפרצוף של מרני אין שום בעיה, היא אפילו יפה. אבל המטפל נחוש להוסיף לה שתל בסנטר (!), ואין דבר קל יותר מלשכנע אשה ששונאת את עצמה שמשהו אצלה פגום. רק תספקו לה את הכלים להעניש את עצמה, והיא תקפוץ עליהן בשמחה, תתהדר בכל צלקת כעונש לגיטימי על חיים של נידחות.

הגמר של התוכנית היה כבר מעבר לזה. אם בתוכניות הרגילות הכל נערך באותו מבנה אטום, שבו אין מראות ושוכניו הם אנשי הצוות ומתחרות "הברבור", הרי שהגמר הכיל משהו רב משמעות בהרבה, שטען את כל הסיטואציה במתח משתק, מטיל אימה – הקהל. כשהן עלו בזו אחר זה לבמה, לבושות בשמלות ערב, בגדי ים או "לבנים סקסיים" (מה שזה לא יהיה), חושפות פרצוף מעוות וסינתטי וגוף אחיד, הקהל היה שם והריע, התחושה היתה שזו הנורמה, שכך צריך להיות. בדומה לסרט של טרי גיליאם, "ברזיל", המתאר עולם עתידני וחסר תקווה, שבו כולן עושות ניתוחים פלסטיים וכולם נתונים לפיקוח מצמית, כך גמר "הברבור" עם הקהל המתלהב, הצוהל שלו, קיבע את הרושם שקיימת אי שם במרתפי הטלוויזיה משטרת ייצוגים שכולם נתונים למרותה, מקבלים את הריבונות האסתטית שלה בשמחה של נתינים.

אלמלא היו כולם כל כך מאושרים עוד היה שביב של תקווה. אך הצעירות הללו נכנסו לחרושת התרבות הזו ויצאו ממנה מעוותות, מצולקות וממפלצתיות. והן עוד מרוצות מזה, כאילו שזה הדבר הטוב ביותר שקרה להן. מפחידה עוד יותר היא ההרגשה שכולם חושבים כמוהן: שהמפיקים סבורים שהם עשו להן טובה; שבני משפחתן תומכות ומרוצים מההחלטה. הצופה מהצד נותר בתחושה שהוא השפוי היחיד שעוד נותר, כשהמהפכה הפלסטית-תעשייתית נמצאת מחוץ לדלת, תיכף תיכנס ותיקח אותי איתה לעולם של שתלים, ניכור ודגמי ייצור אחידים.

מה כבר לא נכתב על הקונספט של "הברבור". שהוא חצה את כל הקווים האדומים, שהגדיר מחדש את המושג "טעם רע", שלעג במודע לכל מה שטוב ואנושי בעולם – מדובר בבלבולי שכל. בתוכנית הזו אין שום דבר חדש, לא פורץ דרך ובטח שלא פורץ גבול. הרי מלכתחילה אנחנו מתנהלים בעולם כפלסטלינה שהחברה לשה כפי צרכיה. השיער שלנו, סגנון הלבוש, חיתוך הדיבור – כולם סממנים נרכשים שהוטבעו ומוטבעים בנו, כמו אותו מספר שנצרב על גבן של פרות במשקים תעשייתיים. הפלישה הכירורגית הזו להגדרת הזהות העצמית היא מתבקשת טכנולוגית, גם אם טומנת בחובה השלכות מסרסות לגבי דימויי גוף. רק לא ברור לי למה תמיד החלשות הן אלה שמשמשות כשפני הניסוי של הצעד הבא במשטור הגוף. במובן זה, גמר "הברבור" הפחיד יותר לא כתחזית פוטוריסטית, אלא כאחת מאותן סיטואציות בילדות שנחרטות בתודעה, בהן כל הילדים משפילים אחד מהם – אחת, לרוב – קורעים אותה לגזרים ומותירים צלקות שגם סדרת ניתוחים פלסטים לא תמחה. ואני רק עמדתי שם ולא עשיתי כלום.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by