בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ספיישל יום האהבה: בין דכאו לדיכאון 
 
 משמאל: יוענה גונן, מימין: מאהבת מזדמנת   
 
יוענה גונן

יוענה גונן נדרשת לכמיהה האינסופית, המבטלת, המענגת והמאיינת שאנחנו מכנים "אהבה"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הלשון היא עור: אני מחכך את לשוני באחר. כמו היו מלותי אצבעות, או כמו היו לי אצבעות בקצה המלים".
רולאן בארת, "שיח אהבה"

הבעיה מתחילה בכך שאנחנו נפרדים אלה מאלה. שנולדנו לתוך הכלא שהוא הגוף שלנו, שלעולם יהיה פרוש מרחק אפל בינינו לבין הסובבים אותנו, שאף מילה לא תעביר לאחר את תחושותינו המדויקות, שהראייה שלנו איננה מסוגלת להיטמע באחר כפי שהיא ולעולם יוותר הפער הפצוע הזה בינינו לבין אהובינו.

השפה הומצאה כדי לגשר על הפער הכאוב הזה, כדי להדביק אותנו לאחר באמצעות הלשון הלחה. אהבה היא מצב של דיבור עודף, נסיון כושל לאחד בין מסמן למסומן, נואשות שביטויה בהררי מלים שינסו לשווא להתכוונן במדויק אל התחושות. האהבה איננה עיוורת, היא אילמת, והיא אילמת מרוב שטף הדיבור. ככל שנאהב יותר נדבר יותר, ככל שנדבר יותר נהיה אילמים יותר ונירחק בייאוש ממושא אהבתנו.

כתינוקות, העור שלנו כמעט שהצליח לבטל את הנבדלות הזו בינינו לבין האחר, כמעט שהצלחנו לינוק אהבה ללא מלים, הפחדים הבסיסיים שלנו נעטפו בנגיעה אילמת, החיבוק של האם עטף והגן עלינו מפני הבדידות האיומה של העור שלנו עצמנו. שם התחילה הכמיהה - לשוב אל אותו מקום שיהיה מוגן מפני הניתוק, מוגן מפני הבדידות. שם התחילו הכיסופים לאיחוד, ושם התחילה האהבה.

הכיסופים לאהבה הם האשליה שיבוא האחר שאיתו אפשר יהיה לחוות מחדש את האיחוד השלם הזה, שזכרונו המעורפל טבוע בנו ומוליך אותנו. אך מכיון שהאיחוד הוא אשליה - כי לעולם ניוותר נפרדים, כי התשוקות והפחדים שלנו תמיד יהיו עצומים יותר ממה שהאחר יוכל להקיף בחיבוק - הצורך המתמיד באהבה הוא כאב תמידי.
 
 
"אהבתי דלוקה, כמו חום קדחת,
על מה שמפרנס את המדווה,
החולי מתארך והיא תופחת,
סיפוק רעב חולה ונעווה".
שקספיר, "הסונטות"

ביטול החיץ בינינו לבין העולם הוא הכליון. העור המפריד אותנו מן העולם, ובו אנו כלואים, הוא גם הגבול שלנו בפני האינסוף. התשוקה לפירוק הגבול הזה ולהסרת המחיצות היא התשוקה למות, וכך האהבה היא גם כיסופים למוות. האיחוד המבוקש בין אוהב לאהוב הוא החזרה לאין חסר הגבולות של טרם לידתנו, שהוא האין חסר הגבולות שאחרי מותנו.

בארת משווה בין מצבו של הסובייקט חולה האהבה לבין מצבו של אסיר במחנה ההשמדה דכאו. אף על פי שהוא מודה שיש בהשוואה הזו משום חוסר ההגינות, הוא מוצא דמיון בין הסיטואציות, שבשתיהן הסובייקט חווה מצב של פאניקה, את שתיהן חווה הסובייקט כסיטואציות שחייבות להשמיד אותו ללא תקנה. מרגע שהשלכנו את עצמנו אל תוך האחר בעוצמה כה רבה, לא נהיה מסוגלים לשוב ולמצוא את עצמנו בהעדרו, בלכתו, ואנו נותרים אבודים ללא תקנה (עד שנשליך את עצמנו אל תוך אחר אחר, כמובן). האובדן הזה, ההשמדה המצפה לנו, גלומים כבר בגרעין ממנו צומחת האהבה. הם אינם תוצאה של השתבשות ההתאהבות הטהורה - הם מצויים בבסיסה ומתפתחים איתה בכל שלב.
 
"אני מענישה את עצמי שעודני ישני, למרות שאינך רוצה שאהיה [...] לפרקים, באותם מצבים ממוקדים שכל מה שיש בהם זה את ואני, גם אני אינני רוצה להיות, רוצה לא להיות בעבורך, כשם שרציתי להיות לגמרי כשרצית אותי. וכך המוות יפריד בינינו".
מיכל בן-נפתלי, "כרוניקה של פרידה"

יום האהבה הוא משחק תעתועים שנועד לבדר את אסירי האהבה הנידונים למוות. כדי שנשכח עד כמה האהבה שלנו מאיינת אותנו (ככל שהאהבה שלנו יפה יותר כך היא מאיינת אותנו יותר ומסכנת אותנו יותר). הבעיה איננה שניתן לנו יום אחד בשנה לחגוג את אהבתנו, גם לא העובדה שהימים הללו נחגגים בשברים של פרווה, דובונים, זהב ושוקולד שנועדו לפרנס את אותם שפרנסתם תלויה באשליה זו. הבעיה היא שלא ניתן לנו יום לציין את המצוקה ואת האובדן, את השבר ואת הכליון.

האהבה הנדרשת מאיתנו היא אהבה הירואית. הימים המציינים אותה הם ימים של לבבות ואור, מתק וזמרה. את הכאב לא נוכל לציין, עלינו להצפינו ואסור להכיר בו כבן לגיטימי לאהבה - לא סימן לאהבה פגומה ומשומשת, כי אם עונג שכרוך בכאב כנחשים סבוכים שלא ייפרדו לעולם. ציווי אחד של יום האהבה דורש מאיתנו להתכחש לסבלותינו כי האהבה כולה מתק וקיטש, ואילו הציווי האחר תובע מאיתנו להתכחש לסבלותינו כי האהבה איננה קיימת והסנטימנטליות פשע היא.

בין שני הצווים הללו, בין שתי האפשרויות היחידות שמכתיבים לנו כלי התקשורת, אין לכאב האהבה מקום לביטוי. והביטוי, הדיבור, הרי הוא האפשרות היחידה לגשר באופן חלקי על אותו פער ביני לבין האחר. כך, בין שני המחנות של יום האהבה, האוהבת הכאובה נותרת בתחושת בדידות מוחלטת. נדמה כי רק האהבה שלה שורפת, רק באהבה שלה יש השמדה וכיליון ואושר וסחרור וכיסופים ובדידות ואימה ורוך ותיקון וטירוף ואיון וחמלה הכרוכים זה בזה. עליה להתנער בפומבי מאותו גרעין של יגון, ובכך להמית איתו גם את אותו גרעין של אהבה. כל שנותר לה הוא אותו שטף מלים, שטף שאין לו אישור והדהוד בעולם הדימויים הסובב אותה, וסופו להטביע אותה ואת אהבתה.

"לוליטה, הילת ימיי, להט לילותיי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תיקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".
ולאדימיר נאבוקוב, "לוליטה"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by