בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זה האחר הגדול שלך, או שאתה שמח לראות אותי 
 
 
אסף אביר

אסף אביר חושב ש"תיהנו מהסימפטומים: הוליווד על ספת הפסיכולוג" משמש כהזמנה יחצ"נית וקלילה לפילוסופיה העגמומית והאפלה של לאקאן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בסוף הפרק הראשון של "תיהנו מהסימפטומים" סגרתי את הספר ופניתי, המום, לקרוא את כריכתו האחורית. המילים שבהן בחר המוציא לאור לתאר את ספרו של סלבוי ז'יז'ק הזכירו הזמנה למופע של כוכב רוק: ז'יז'ק תואר כ'''ילד הרע' של האקדמיה", "וירטואוז הדיבור והמחשבה" בעל "שטף דיבור מהפנט" ש"הרצאותיו האנרגטיות מותירות אותו רוחץ בזיעה".

נראה שהכריכה האחורית של הספר, החוגגת את מעברו של ז'יז'ק מהוצאת רסלינג הנישתית לספריית מעריב הפופולרית, הותירה דווקא את מחברה רוחץ בזיעה. מבלי להבחין, הוא חיבר פארודיה גסה לספר שאותו ביקש להלל. בשמות התואר הכפולים שלו, ניסה מחבר הכריכה לשוות מראה סקסי לספר מסובך, גבה מצח ומתעתע, שלא נכתב לקהל הרחב אלא לקהל מצומצם של תלמידי פילוסופיה חובבי פוסט מודרניזם.

מושא הפארודיה, "תיהנו מהסימפטומים", הוא בעצמו סוג של כריכה אחורית סקסית לאחת התורות המסובכות וחסרות התכלית ביותר בפילוסופיה של המאה ה-20 – תורתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אק לאקאן.

בשנות השבעים היה ז'אק לאקאן ממובילי הזרם הסטרוקטורליסטי. לאקאן, שראה בעצמו את ממשיכו של פרויד, הציג תמונה מפורטת של נפש האדם, ותיאר אותה כדפוקה מהיסוד, מהתת המודע – אותו אזור במוחנו ונשמתנו, שאיננו יכולים לחוות באמצעות המחשבה, ושחושב בשביל עצמו ולפעמים בשבילנו, ומשפיע עלינו מבלי שנוכל להשפיע עליו בחזרה.

לאקאן טען שתת המודע שלנו מתוסכל תמידית, בשל אי היכולת שלנו להבין את המציאות או את עצמנו כפי שאנחנו באמת. הפער הבלתי ניתן לגישור בין התבונה המוגבלת שלנו לבין המציאות החיצונית שבעולם מכאיב במיוחד, משום שאנו סבורים ש"היינו שם" פעם, בממשי. שפעם הבנו, שלטנו בעולמנו וחשנו שייכים כשלמעשה זה לא היה כך מעולם. את החיבור שלא היה אנחנו מנסים לשחזר כל חיינו, באמצעות השפה. אולם המילים רק יוצרות מארג כוזב של ידע אנושי, שלא מתאר נכון את המציאות האמיתית. וכך אנחנו טובעים באין סוף הסברים – פסיכולוגיים, פילוסופים, מדעיים ופואטיים – שאף אחד מהם לא מצליח באמת לגעת בתשובה שאנחנו מחפשים, וכולם רק גורמים לנו לשקוע עמוק יותר ויותר בעולם המילים.

ז'יז'ק, מרצה כריזמטי מסלובניה, התפרסם בין השאר בזכות הפעילות והכתיבה הפוליטיות שלו, שניצבות בחזית השמאל הבינלאומי. לצד אלו, הוא גם רואה את עצמו כאחד ממשיכיו של לאקאן, ומשמש איש יחסי ציבור נלהב של תורתו.

"תיהנו מהסימפטומים" הוא מהיותר מפורסמים של ספרי יחסי הציבור ללאקאן. הוא מוקדש לדיון בשש מילים מתוך "אוצר המילים הפנימי" שלאקאן מתאר אתו את התת מודע. לכל אחת משש המילים הללו הוא מקדיש פרק המלא בדוגמאות להופעות סימליות שלה בתרבות הפופולארית, ובעיקר בקולנוע. אחרי כל הדגמה מגיע דיון מעמיק במילה, ובתפקידה בנפש האדם ובתקשורת המשובשת שלו עם המציאות.

ה"פאלוס", לדוגמא, שנדמה לנו רק כשם נרדף לאיבר המין הזכרי, מציין לפי לאקאן איזשהו "יש", דבר שהשפה המוגבלת לא תצלח לתארו, שנדמה לנו שנמצא סביבנו, ושאנחנו חשים צורך להתחבר אליו, להכניס אותו לתוכנו וליצור אתו הרמוניה. כן, נורא כמו שזה נשמע, ואף מורכב ונורא יותר. אלגוריה סמלית וגסה לפאלוס אפשר למצוא בראשו המעוות של "איש הפיל", וביתר תחכום, בפנים המעוותות שמסתתרות מאחורי מסיכת פאנטום האופרה. בהפיכתו של הפאנטום מנבל לצדיק בסוף הרומן, גלומה בין השאר ההשתלטות על אותו פאלוס פראי, וההתחברות ההרמונית אליו.

"תיהנו מהסימפטומים" הוא לא ספר על קולנוע. הוא גם לא ספר על תרבות. מי שינסה לקרוא אותו ככזה, יגלה שז'יז'ק ישמח לוותר על בחינה שלמה והוגנת של יצירה, ויעדיף להציג קשר חזק ומרשים בין השפה הלאקאניאנית לדוגמה הקולנועיות, על פני נאמנות מוחלטת לרוחה של יצירת הקולנוע. הוא עושה זאת, למשל, כשהוא מתאר את המחזה הפוליטי-ביקורתי של ברטולד ברכט, "אומר ההן" כאילוסטרציה ליצר המחיקה העצמית של האדם – אבל לא מסביר כיצד התיאוריה הלאקאניאנית מפרשת את הפרק השני והבלתי נפרד של המחזה, שהופך אותו על פיו: "אומר הלא".

זהו ספר שמוקדש להדגמות וירטואוזיות של השתקפות התיאוריה הלקניאנית בתרבות הפופולארית, שכביכול מוכיחות כי מפת התת-מודע שצייר לאקאן רלוונטית ונכונה. מאמצי השכנוע של ז'יז'ק נושאים פרי רק לפעמים – כתיבתו דומה מדי לתמלילי הרצאותיו. אלו ידועות כסוחפות, אך מה שבעל פה עובד, בכתב עלול להותיר את הקורא מאחור, מוטרד ומבולבל. מנגד, ברגעי ההתעלות שלו, כשהוא מדבר על היצ'קוק, סרטי פילם נואר, טווין פיקס ופאנטום האופרה, הוא מצליח ללפות את הקורא.

ייתכן שלפופולאריות הרבה של הספר אחראי בין השאר טריק קולנועי ישן שז'יז'ק משתמש בו בכתיבתו. הוא ממלא, כך זה נראה, אחר העצה שגורו התסריטאים בוב מק'קי נותן לדמותו של צ'רלי קאופמן בסרט "אדפטיישן": "הסצנה האחרונה היא שעושה את הסרט. אתה יכול להציג תסריט עם בעיות ומגרעות, אבל המם אותם בסצנת הסיום, ויש לך להיט".

ואכן, שני פרקי הסיום של "תיהנו מהסימפטומים" הם המלוטשים, הבהירים, והיחידים שקריאתם היא הנאה צרופה. הפרק החמישי, שהיה פרק הסיום המקורי של הספר במהדורה שיצאה ב-1992, מוקדש לדוגמאות חיות, פשוטות ומשכנעות מעולם ספרי הבלשים וסרטי המתח, מפיליפ מארלו ועד "ליבו של אנג'ל". ולאחר פסקת הסיום שלו, המכילה פאנץ' ליין צנוע של תובנה על נפש האדם, מתחיל פרק סיום נוסף, המוקדש בחציו האחד להתגלמות תורת לאקאן בסרטיו של היצ'קוק – ובחציו השני הוא מכיל גרסה מלאה ומשופצת של מאמרו מהשנים האחרונות "מטריקס: האחר הגדול והמציאות הווירטואלית", שהנגישות ופשטות השפה שלו ממוגגות, לעומת המורכבות האכזרית של פרקי הספר הראשונים.

בהקדמה לספרו, ובין עמודיו, רומז ז'יז'ק שגם ל"תיהנו מהסימפטומים" יש אג'נדה פוליטית, והיא שפעולת המחאה היא הדבר הקרוב ביותר למימוש קיומנו כבני אדם, וכי האדישות והציניות שלנו כ"צופים מהצד" בהתרחשויות העולם היא אויבנו הגדול ביותר. אבל את המסרים האלה הוא כבר מעביר בספריו הפוליטים, ובבהירות מרשימה הרבה יותר מזאת שמצויה ב"תיהנו מהסימפטומים". גם אצל אינטלקטואלים חסרי פשרות, כך מסתבר, האידאולוגיה היא לפעמים רק תירוץ.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by