בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לכל דיסק יש שם 
 
 
רם אוריון

לא מזיז לו שזה לא חוקי ולא אכפת לו אם זה לא הוגן – רם אוריון לא מוריד מוזיקה פשוט משום שהוא רומנטיקן, וכי אין כמו ריח של דיסק חדש ועטיפה מרשרשת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפי התחזיות הנבואיות שהחלו להתגבש לפני עשור, בעיקר במגזיני רשת, חנויות הדיסקים אמורות היו להפוך להיסטוריה. המוצר עצמו – הדיסק – נתפס כעל סף הכחדה כבר לקראת סוף האלף הקודם. אין מה לעשות, תוכנות לשיתוף הקבצים הן הדרך המהירה, הקלה והיעילה ביותר להשגת מוזיקה מכל סוג, מכל תקופה ובכל שעה.

בכל זאת, דיסקים נמכרים. כנראה שבגללי. קטונתי מלהבין נטיות צרכניות של חברה שלמה, אבל אני מעדיף את המוזיקה שאני שומע ארוזה כמוצר עם תג מחיר, ובאופן כללי נמנע מהורדות או צריבות. הסיבות אינן אידיאולוגיות או רחמניות – העובדה שתקדימים משפטיים קבעו שהורדת שירים מהרשת אינה חוקית היא חסרת משמעות בעיני, ומזכירה את המלחמה הטיפשית וחסרת התועלת של תעשיית המוזיקה בקלטות, אז הודפסו על תקליטי ויניל אזהרות שהתריעו "Home Recording is killing music".

בכלל, כצרכן דיסקים וכמוזיקאי, נדמה לי ששיתוף קבצים או צריבות ביתיות עושים רק טוב למוזיקה. הצד הלא מוסרי היחיד, בעיני, של שכפול מוזיקה דיגיטלי הוא מכירת דיסקים צרובים בבאסטות. כשכסף מחליף ידיים על מוצר מזויף זה כבר סיפור אחר. חוץ מזה, בעצם, אין שום סיבה להימנע מאגירת המוזיקה בכונן הקשיח, וצריבת כל דיסק מוצלח ששומעים אצל חברים. אבל אצלי נגני המדיה במחשב מובטלים רוב הזמן, באוסף הדיסקים יש מעט מאד צרובים, ורוב המוזיקה שאני מוריד היא כזו שקיימת רק על גבי הרשת ולא ניתן להשיג בשום צורה אחרת.

כמו שאני רואה את זה, לדיסק עצמו אין תחליף. הארט של העטיפה, הקרדיטים, המילים ואפילו הלייבל המודפס במרכז הדיסק – כל אלו בחבילה אחת הם בשבילי הדיסק, לא רק המוזיקה שצרובה על גבי המדיה. קנייתו היא, אם כך, חגיגה קטנה. ההליכה המהירה הביתה עם השלל, פתיחת הניילון, הדפדוף בחוברת וההישענות אחורה תוך ציפייה גדולה. כשהמוזיקה באה כמוצר, היא זוכה לכבוד מהסוג שלא ניתן לשום דיסק צרוב או קובץ MP3. אבל זה לא כזה פשוט, כי מוזיקה – דיסקים, למעשה – גם עולים כסף. זו עלולה להיות בעיה אמיתית עבור צרכני מוזיקה רעבתנים במיוחד. אצלי אין כזו בעיה. אין לי את היכולת לעכל יותר מדיסק אחד או שניים בכל זמן נתון. דיסק טוב יכול להעסיק אותי במשך שבועות לפני שהוא מפנה את מקומו במגש המערכת.

תקראו לי אולד פאשן, תאמרו שתרבות צריכת המוזיקה שלי רלוונטית לעידן אחר. אך בשבילי צריכת המוזיקה הייתה ונשארה על בסיס דרישה בלבד. כשאני סורק את אוסף הדיסקים ומוצא ש"אין מה לשמוע", זה הזמן לדיסק חדש. היופי הוא שתמיד אפשר למצוא משהו נהדר שטרם שמעתי, חדש או ותיק, שימלא את עולמי לשבועות הקרובים. בכל מה שקשור למוזיקה, אין בי תשוקה אספנית. הכמות לא חשובה, גם לא מינוני "אלבומי החובה", וגם לא ההקפדה על עדכניות. כך שהתאווה להשיג עוד ועוד מוזיקה זרה לי.

נדמה שאני לא היחיד. אני מנחש שגם אלה שחיים על הסולסיק, וברשותם עשרות אלפי שירים על הכונן הקשיח, עדיין קונים דיסקים ומאזינים להם באופן שונה לחלוטין מאשר לקבצים שהם הורידו. זה לא בא להוריד מחשיבותם האדירה של אותם אספני קבצים, שיותר מכל גורם בתעשייה, שומרים בחיים על כמות ומגוון גדולים יותר של מוזיקה.

גם לצרוב זה לא זה. אלו מבינכם שמחזיקים נגן דיסקים באוטו מוזמנים לבדוק כמה צרובים מתגלגלים ללא עטיפה מתחת לכיסא, בתא הכפפות, או סתם על רצפת המכונית. דיסקים מקוריים לא זוכים לאותו היחס. לעומת האורגינל, דיסק צרוב הוא אזרח מדרגה ז'. חסר שם, צבע, ייחוס או כבוד, נוטה להיעלם בקלות, ונתון פחות לכינון מערכת יחסים ארוכת טווח מאשר אחד עם שם, פרצוף ומדבקת מחיר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by