בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוות לערבים / אזדרכת וענבים 
 
 
תומר ליכטש

תומר ליכטש חושב שקובץ שיריו האינטרנטי של הימני שור ענתבי, הסבור שערבים אינם בני אדם, חושף מסכת חוסר אנושיות מאיימת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"כל קשר בין המתואר במחברת שירים זו למציאות נכון בהחלט": כך נפתח "לילאדם", קובץ השירים של שור ענתבי, מעורכיו של כתב העת לשירה יהודית, "משיב הרוח". להבדיל מספרי שירה אחרים שיוצאים לאור בתקופה זו, הנעזרים, לרוב, ביחסי ציבור משומנים, בערבי השקה מוקפדים ומתהדרים בעטיפות צבעוניות-מספיק, הקובץ של ענתבי הוא מגה-צנוע. בהיותו מופץ דרך האינטרנט בעלות של אפס שקלים חדשים, הקובץ – בן 14 שירים בלבד – נטול כל שיקולים מסחריים. אך השקט היחסי שאופף את יציאתו לאור הוא היפוך גמור של תוכנו הקשה, האלים והבוטה, שכולו זעקה ארוכה השורטת את פני הקורא בעודו מדפדף בין עמודי ה-pdf הלבנים.
 

על פחד שמיתרגם לרחמים שמיתרגמים לפחד

"לילאדם" הוא קובץ שירים פוליטי של איש ימין מוצהר, שפוסע בתוך הזיכרון הלאומי המיידי ובכל פעם כמעט שנוגע בהלך הרוח המלנכולי, אך נירתע ונסוג אל מחוזות העולם הפרקטי, כשהוא עמוס חרדת קיום, ושטוף אימה גדולה נוכח מה שמכונה "המצב" הבטחוני, כלומר הערבים. כדרכם של כותבי השירים, ענתבי נסוג אל השפה, ונע בין שכלולי-עברית חדשניים-יחסית ("לילאדם", "אישונימתרחבים", "רחשאלקטרוני") דרך ניב ערבי-מקומי וסלנג צבאי ועד לפאתי העברית הנבואית-זועמת של אורי-צבי גרינברג.

אחד הרגעים הבודדים שכמעט מצליח לגעת בתוגה, הוא השיר "מסע חורפי לירושלם", בו כותב ענתבי, על דרך החיקוי, בסגנונו המלנכולי של אצ"ג, ומתאר את פגישתו המדומיינת עם נביא הזעם אורי-צבי, מולו הוא מקונן "לא עוד עיט ירחף מעל הר הבית", כל עוד, הוא מתאונן, "אני מלבוש חם אין לי / לשמור על שתי ריאותי החולות". הפסטיש היפה הזה אוחז בתוכו גם את האיזכור היחידי לתרבות החילונית הישראלית, אותה מכנה ענתבי "תלביב". תל-אביב החילונית, הופכת אצלו ללא יותר מביוב, וכל זאת באגביות לא מחמיאה, דווקא בנסיקה היחידה בקובץ לקראת מה שיכול היה להחשב כ"שירה".

למעט הפסטיש לאצ"ג, השירים בקובץ הם סקירה של חרדות ישראליות: הפחד למות, בעיקר בפיגוע, הפחד להיזרק לים, הפחד מהערבים. בזה אין ספק. הערבים מפחידים את המשורר. הערבים בעיניו הם "לֹאדם", כלומר לא בני אדם, הם "מטעניש", כלומר אנשים שהם פצצה; הערבי חושב "שהוא שליחו של אללה", הוא חושב שאם יבצע פיגוע התאבדות (האופציה הקיומית היחידה עבור הערבי של ענתבי), אז מוחמד הנביא יהיה גאה, כלשונו של ענתבי. ממכנסי הג'ינס של הערבי, "החוטים מדלדלים החוצה". הערבי מקפל את החוטים בחזרה לתוך המכנס, בנסיון להסתיר, לשוות לעצמו מראה של בן-אדם (דבר שיסייע לו, כמובן, להסתנן לאוטובוס או לפאב או למועדון ריקודים), אבל הערבי הוא מרושל, ודקות ספורות אחר כך החוטים שוב יוצאים החוצה, אז הוא "פותח את רכיסת הכפתורים הגדולים והמגושמים במיפתח מכנסיו ודוחף את הגופיה ואת החוטים, הפעם עמוק יותר".

אבל הפחד מיתרגם גם לסוג של רחמים עטופים באימה. המשורר פונה אל המיטענישים ואל הלא-אדמים בשאלה גדולה. הוא שואל את המחבל המתאבד, "מי תיכנת אותך לחשוב", ולא מצפה לתשובה. לא מהמוח המתוכנת. לא מהערבי בה"א הידיעה. המטענישים, הם שאחראים לכך שענתבי מקונן על כך ש"אין לי רגע לאהבה", הם מוקד האסון, שלהבדיל מציוריו של ברויגל – הולך ומתקרב במהירות. את גב הספר, יש לציין, עיטר ענתבי בצילום של שלדת אוטובוס קרועה שבתוכה עומדים אנשי זק"א. אין ספק. לא, האסון לא מתקרב אלינו. אומר ענתבי: אנחנו מתקרבים אליו.
 

הסיפור הציוני נעים וטוב

"הכל כאן אפשרי", כותב ענתבי בשיר "אפשרויות", ומספר על אודות האידיליה שעומדת לנגד עיניו: "נקפוץ לשתות משהו בבית של מוחמד / בכניסה לכפר ריח שריפה מאשפות ירים עם טבונים", לצקצק בלשון ולמשוך את הריר. איי יאיי יאיי, טעים. "ידהרו סוסים על כר הדשא", ממשיך ענתבי באידיליה הדו-לאומית, "כוס קפה חריף / כאלאם פאדי דיבורים דיבורים", כן, הכל דיבורים, מי צריך מה, עזוב אותך פוליטיקה, שתה את הקפה, "מעליש מה שתבקש". אבל הזכרון המתוכנת טופח על פניו. הערבי, כזכור, הוא בוגדני. "רק חבל שבעוד שני עשורים / [הזאטוטים הערבים] מתפזרים לנו על הבגדים / כמו אומים וברגים", פוסק המשורר, וחסל סדר שלום. תם עידן התמימות. אל הנשק.

אפשר לדמיין את המשורר כותב את הקובץ הזה על ספסל בכיכר מדומיינת, בה מרוכזות – בדחיסות איומה וברעש – כל ההתרחשויות המתוארות: האלימות, הפיגועים, הכיסופים, העצבות, האהבה. הכל מתרחש כבסיר לחץ, אחד בתוך האחר. אם הכיכר של נעמי שמר הייתה ריקה ואוכלסה מחדש בהתייהדות פתאומית וצוהלת, הרי שהכיכר של ענתבי הפוכה לחלוטין: היא עומדת חצי מפורקת ובמצב קטסטרופלי. אין בה מקום לנוגות של שמר, אין בה מקום לחזור ואין בה מקום ללכת.

למעשה – אין בה מקום בכלל, משום שהכיכר ההומה של ענתבי דומה למעין דגם עצום של תחנה מרכזית ישנה, ובה עומדים כבובות שעווה נמסות אלפי מאבטחים, רבבות חיילים מגירי זיעה, צאן יהודי המובא באופן מתמיד אל הטבח תוך התגעגעות אקטיבית לארץ ישראל של יוסף ושל המקבים, ומהדהד בחלל הכיכר גלים של אהבה וגעגוע המוחזרים בהדים של שנאה, שיוצאת מתוך שניים-מקסימום-שלושה ערבים. כמובן: מחבלים. כמובן: מתאבדים. והם שמעיבים על השמחה הלאומית המיוזעת. מוזר. דווקא במרכז הכיכר, דווקא הערבים. לו היו הדברים יכולים להיות אחרת. אבל הם. הם. שוב הם.

אבל הדבר שבאמת הומה בכיכר "לילאדם" היא הקלישאה הלאומית מוכת הפחד, בתוכה לא נותר אלא לשנן באמוק את "הסיפור שלנו", את הסיפור הטוב והיפה שלנו, את הסיפור הטוב והעצוב שלנו, בו אנו הנרדפים והם הרודפים, אנו המעטים והם הרבים, אנו היהודים והם הערבים. ועדיף, זה ברור, עדיף לראות אמא פלסטינית בוכה מאשר אמא יהודיה וגו'.
 
 

בעיניים עצומות לרווחה

בפתח הקובץ מצהיר ענתבי כי הוא דורש "אמת על הקודקוד הדולח", אבל כמו החתול הדרוס בשיר " הלֹאדם" (הלא-אדם), גם ענתבי מעדיף לעצום עיניים "ולא לראות מיהו זה הלֹאדם". הוא שואל את הערבי מי תיכנת את מחשבותיו, אבל עלינו, כקוראים, לקחת את השאלה הזו ולהטיח אותה אל מסך המחשב, לחרות אותה על אימייל המשורר, ולשאול אותו: לא, מי תיכנת אותך לחשוב? פקח את עיניך, חתול דרוס, אורי-צבי איננו ואנו לא אומים ולא ברגים. הבה נתכנס בתלביב הנוראה, נחזיק את עפעפיו של חולה הריאות הזה, ונציב מראה מול פניו, כדי שיוכל לראות את את הפחד שהוא עוטה כמו מסכה. זו מסכת הלא-אדם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by